פרשת מטות מסעי: מה לבנות צלפחד ולט"ו באב? | אליאנה תפוחי, תמוז תשפ"ד
אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, המדבר שבו עם העבדים קיבל תורה וחוקים ומשפטים, העם עומד בפני המעבר מהחזון למציאות. אך המעבר הזה אינו פשוט. במציאות מתעוררות בעיות אשר לא נצפו מראש ויש צורך למצוא להן פתרון, ולפעמים פתרון לבעיה אחת מעורר בעיה חדשה. מנהיג/ים גדול/ים ניכר/ים ביכולת להראות גמישות ויצירתיות בפתרון הבעיות ולהתאימן למקום ולזמן.
בעיה מסוג זה היא בעיית בנות צלפחד משבט מנשה, שהוצגה בפרשת פנחס. הבנות הבינו שעם הכניסה לארץ הולכת להתבצע חלוקת נחלה לכל בית אב (כלומר לכל משפחה שבראשה עומד גבר), וכיוון שאביהן מת במדבר ולא הותיר בן אחריו, הן תשארנה ללא נחלה וללא רכוש. אי לכך, הן פנו למשה ובקשו לקבל את חלקן בירושה.
משה המנהיג הקשיב לבנות צלפחד, הבין שיש הצדקה לטענתן, ובהתייעצות עם האל הוא הודה ש "כן, בנות צלופחד דוברות" כלומר, בצדק הן דורשות לעצמן נחלה בתוך נחלת בני מנשה למשפחת בני גלעד. האירוע הזה הוביל לעדכון הצו " ואל בני ישראל תדבר לאמור, איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתן לבתו". זה היה תקדים שהביא לשינוי פורץ דרך בחוקי הירושה בימים ההם.
אם נראה היה שהבעיה נפתרה, אנו מגלים בסוף פרשת מסעי שהפתרון ההוא יצר בעיה חדשה. והבעיה או הטענה של ראשי האבות למשפחות בני גלעד היא, שאם יינשאו הבנות הללו לבני שבט אחר, תעבור נחלתן לבעליהן ולבניהן (לפי חוק הירושה הפטריארכלי שהיה נהוג בימים ההם), וכך תיגרע נחלה זו מנחלת שבט מנשה ותיווסף על נחלת שבט אחר. טענת ראשי המשפחות היא שזכות הנחלה של הבנות עלולה להביא, במקרה של נישואים לבן שבט אחר, לקיפוח הנחלה של השבט.
גם במקרה זה, משה מצדיק את דברי הטוענים "כן ,מטה בני יוסף דוברים" ומתקן שוב את דין הירושה הקודם של בנות צלפחד. אמנם הן יכולות לבחור במי שהן רוצות להינשא "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים", אבל בהגבלה – "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" מכיוון שרק כך "לא תסב נחלה לבני ישראל ממטה [מנשה] אל מטה [אחר]. הבנות (בנות ממושמעות) צייתו וקיימו את הדרישה, כפי שנאמר בפסוקים האחרונים של הפרשה, ונישאו לבני דודיהן.
בעקבות הבעיה הזו שעלתה מהשטח, שונה החוק לגבי כלל בנות ישראל, שכל בת שאין לה אחים חייבת בנישואי קרובים כדי לשמור על הנחלה, או במושגים של ימינו – על הרכוש המשפחתי. למזלנו , כבר חכמי התלמוד הבינו שזה נושא בעייתי ורגיש. לא ברור לי כמה הם ידעו על מחלות גנטיות וגם לא ברור אם היו תומכים בזכויות פמיניסטיות, אבל כפי שרבן שמעון בן גמליאל אומר במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב… שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין … ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך".
בתלמוד שואלים לפשר היום טוב הזה (שלא נזכר במקורות), והתשובה ניתנה ע"י רב יהודה בשם שמואל: " חמישה עשר באב מאי היא… יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (כלומר: ביום זה מצאו היתר לנישואין בין שבטיים אף ביחס לבנות יורשות נחלה). על סמך מה התירו זאת? על סמך הכתוב בפרשה שלנו בפרק (במדבר לו, ו): "וזה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלפחד" – כלומר, דבר זה (של נישואין עם בני אותו שבט) נועד רק בדור הזה של חלוקת הארץ.
חכמינו ידעו תקופות של פילוג ושל איחוד בעם ישראל. כאשר ניתנה בידם אפשרות בחרו באיחוד. מי ייתן וירבו חכמים וימים טובים בישראל גם בימינו.