פרשת בלק: הן עם לבדד ישכון. אהובה שחר, תמוז תשפ"ד
כשהתחלתי לחשוב על פרשת בלק שאלתי את עצמי מה זכור לי ממנה מקריאות קודמות בה. מיד עלה בזיכרוני הפסוק :"הן עם לבדד ישכון / ובגויים לא יתחשב". הגילוי צִמרר אותי לאור המצב של מדינת ישראל היום.
"לבדד" יכול להיות בדידות מרצון, ויכול להיות בידוד כפוי בידי אחרים.
מהי ההשקפה הבאה לידי ביטוי בתורה? התבודדות או בידוד? חזרתי לפרשת יתרו לפסוקים הידועים, דברי ה' לעם ישראל במעמד הר סיני:
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ… (שמות יט, ה-ו).
גוי קדוש = עם נבדל. "ממלכת כהנים" – כקדושתם של הכהנים בתוך עם ישראל כך קדושתו של עם ישראל בתוך הגויים. נבדל מהם ומעל לכולם. יש לו ייעוד – למלא תפקיד של " ממלכת כהנים" בתוך עמי העולם. לפי זה, "עם לבדד ישכון" מבטא התבודדות, היבדלות מרצון ואף הרגשת עליונות. כל זה כמובן בהתייחס לתחילת הכתוב: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי". הקדושה של העם מותנית בקבלת הברית עם ה' ושמירת דרישותיו.
דרישת הברית עם אלוהים לפי התורה היא בראש וראשונה התרחקות מעבודת אלילים ומלחמת חורמה בעובדי אלילים. בשם דגל האמונה באל אחד נדרש העם כשיגיע לארץ כנען להיבדל מהתושבים המקומיים, לא לכרות ברית איתם, לנתץ את מקדשיהם להחרים אותם ולהרוג בהם( שמות לד, יב- טו, דברים ז א-ד, יב ב-ג).
הברית עם האלוהים כוללת גם מצוות מוסריות חשובות ומעמיקות. אלא שרק אם נוכל לקיים אותן, ראשית כל, בתוכנו, בחברה שלנו, נוכל לטעון בשם המצוות המוסריות לכתר של "ממלכת כהנים" בעולם.
הצורך בקיום צדק ומוסר אנושי בחברת בני אדם אינו שייך רק לעם ישראל ולתורתו, אינו דורש מן האדם כניעה מוחלטת לכוח אלוהי, אינו סותר תבונה אנושית, ואינו דורש התבודדות מעמי העולם.
נביאי ישראל יצאו נגד הפולחן לאלוהי ישראל. ודרשו את קיום המצוות המוסריות שעליהן צריכה להישען חברה בריאה וחזקה.
לנביאי ישראל גם תפיסה שונה מתפיסת התורה לגבי היחס בין עם ישראל לעמי העולם.
הנביא ישעיהו מייחל לאחרית הימים: " והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב" ( ישעיהו ב ,ב-ד). ובהמשך, "ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ, אשר ברכו ה' צבאות לאמור, ברוך עמי מצרים, ומעשי ידיי אשור ונחלתי ישראל" (יט, כד-כה).
לאחר חידוש עצמאותנו המדינית הפכנו לחלק מעמי העולם. האם נחזור להיות "עם לבדד ישכון", נמשיך להרוג ולהיהרג בשם התפיסה של עליונות דתית או מוסרית (או צבאית) על עמים אחרים?
האם נמשיך, כצאצאי יצחק, לחיות ולמות כקורבנות על מזבח האמונה?
בשירו "ירושה" כותב חיים גורי על יצחק בעקידה:
את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.
הם נולדים ומאכלת בליבם.
כמה עצוב!
————-