חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת פקודי: שורש אחד, הרבה בניינים

פרשת פקודי: שורש אחד, הרבה בניינים |  אניטה תמרי, אדר ב, תשפ"ב

"אלה פְקודי המשכן, משכן העדות אשר פֻּקד על פי משה עבדת הלווים ביד איתמר בן-אהרון הכהן" (שמות לח, כא).

יופי. זה הפסוק הפותח את פרשת פקודי. מה אני עושה עכשיו? על מה אכתוב? על שקיפות במתן מתנות ותרומות? פוליטי. על בגדים ועיטורים? לא מעניין אותי. על עיצוב הפנים? על הקטורת? הפסוקים האחרונים בפרשה מלאים הוד עד כדי כך שאיני מעזה לגעת בהם. אבל אני בסבב הכותבים והכותבות, והתפקיד מחייב

תפקיד – שוב השורש הזה שהופיע פעמיים בפסוק הראשון. ואני, כשאינני יודעת איך להתחיל, אני פונה לשני ספרים שמהם אני תמיד שואבת השראה – מילון אבן-שושן והקונקורדנציה של מאנדלקרן. נכון, אפשר לפנות לפרשנים, אבל תחושתי היא שהם מגסבירים וככל שנוקפות השנים אני מרגישה שהם אינם מדברים אליי. מעניין לקרוא פרשנות, ואני לומדת הרבה על האיש ותקופתו, אבל ננעלת בפרשנות

אבן-שושן ומאנדלקרן נותנים לי לעוף על כנפי הדמיון – והעברית

פתחתי את שניהם, והתחלתי בקונקורדנציה וגיליתי שהמופע הראשון של השורש פ'ק'ד' הוא בספר בראשות "וה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים (כא, א-ב).

טוב, פה אני כבר בתחום מוכר – היריון ולידה. כמה גיחות למקרר, משחק סוליטר, רוקנתי מכונת כביסה וחשבתי

אם כך, אם ה' פקד את שרה והיא הרתה וילדה בן, מה הם באמת פקודי המשכן? פניתי למפרשים. קודם להרטום (קסוטו) כי הוא מנוקד. אחר כך לרש"י, ספורנו ואחרים. וכולם בדעה אחת – אלה הם כלי המשכן. החפצים. הבגדים. הבדים והקורות. אלה הם הפקודים

ואני תוהה – אם ה' פקד את שרה ונולד יצחק, אם ה' פקד את חנה (שמואל א, ב, כא) ונולד שמואל, מה נולד מפקידה זו? חפצים או ישות?

וכבר למדתי מקריאה בפרשנים ובשיעורי התלמוד שאפשר להיאחז במילה ולבנות עליה תורות רבות, ואם נאחזים בשתי מילים ומקשרים ביניהן, אין גבול לדמיון. יצחק נולד "למועד אשר דיבר אותו אלוהים". מועד? האם המשכן איננו אוהל מועד?

וכך, הקריאה שלי בפרשת פקודי היא שהחפצים הוכנו. הרהיטים הורכבו. הבגדים נתפרו. הכל כפי שאנחנו עושים לקראת בואה של ישות חדשה לעולם, של תינוק חדש, נשמה חדשה

סיפור עם ישראל במצרים, סיפור העם שמספר בניו ובנותיו גדל והלך התחיל בביולוגיה האנושית הבסיסית ביותר, בלידה ובאומץ ליבן של המיילדות, בהנקה ובאומץ ליבן של בת פרעה, מרים ויוכבד. את העם העצום והרב הוביל משה דרך גוף מים שנראה בלתי עביר עד שנפתח ברגע הנכון והעם עבר דרכו. גופו של העם שוכן עדיין במדבר, וימשיך לשכון שם זמן רב. אבל בינתיים אין הוא אלא גוף גדול, עשוי פרטים רבים, עייפים, מפוחדים, נרגנים. אנשים שיצאו ממקום שאמנם היה דחוק ולא תמיד נוח אבל שהיה בו מזון והיה בו ביטחון. הגוף תועה במרחב הפיסי החדש – הידיים ממששות חול מדבר, לא חומר ולבנים. ריחות המדבר שונים מריחות ארץ גושן. המראות שונים והקולות זרים. הגוף מחפש את מקומו. ובינתיים – אלוהים פוקד להקים את המשכן. למועד. כמו לידתו של יצחק. כבוד ה' ממלא את המשכן, ויחד אתו, מסתופפות כל הנפשות שיצאו ממצרים, כל הנשמות שמחפשות מקום מבטחים. המשכן הוא הבית הראשון שלנו כעם. ויתרונו על המקדש – שהוא נודד אתנו באשר נלך

שבעים פנים לתורה, ואת כולם נתנה לנו השפה העברית, על שורשיה ובנייניה. תודה לאבן-שושן ולמאנדלקרן על התמרורים, ותודה לעברית שפותחת אין סוף דרכים לראות את העולם