פרשת נח: בין תיבת נח לתיבת משה

פרשת נח: בין תיבת נח לתיבת משה | אסתר ואלי מיאסניק, חשוון תשפ"ה

מהי המגמה של סיפור נח והמבול? מה הוא מוסיף לרקמת אירועי ספר בראשית?

מוצע לראות בסיפור נח והמבול את תחילתו של הצלחת התהליך של היווכחות ה' שיש למצוא דרך להעביר את האחריות להמשכיות הגזע לבני האנוש. נדגים זאת באמצעות תיבת נח ותיבת הגומא של משה.

המבול עומד לקטוע את התהליך האנושי שהחל עם בריאת העולם, וזאת בשל התנהגותם הנלוזה של בני האדם. ההמשכיות מושגת באמצעות "תיבת נח" שנועדה להציל את נח, משפחתו ונבחרת של בעלי חיים.

אך נח מופיע כדמות פאסיבית לחלוטין.[1] מחד גיסא, ה' הוא המחליט על המבול ללא מעורבות נח. נח לא מסוגל כנראה להשפיע על זולתו להפסיק את ההתנהגות הנלוזה. הוא גם אינו יודע איך להציע לה' דרך אחרת להמשכיות התהליך. מאידך גיסא, ה' הוא המחליט היחיד על הדרך שבה יימשך התהליך האנושי. האמצעי הוא–תיבת נח. ה' מהנדס אותה, מלווה את בנייתה ומתזמן את כניסת ויציאת נח ופמלייתו לתוכה.
ההתנהגות הלא פאסיבית היחידה של נח במהלך תהליך ההישרדות הוא שיגור העורב והיונה לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (ו-8).
לאחר תיבת נח, ה' מאמין שהצליח להביא לדור המשך נאות . הוא משתמש בברכה הדומה עד זהה לברכת האדם הראשון.[2] אף גם צאצאי נח ("דור הפלגה") אִכזבו את ה' כמתואר באירוע מגדל בבל[3] הוא מחליט שעליו להתמקד בקבוצת בני אנוש נבחרת מצומצמת יותר: צאצאי אברהם. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה (יב- 9). ה' עומד להגדיל את שמו לעומת השם שביקשו דור הפלגה לבצע וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: (יא-1).[4]

 אך לאחר כ 400 שנה, מופיעה תקלה נוספת בתוכנית האלוהית לשמר ולהגדיל את קבוצת בני האנוש הנבחרת מצאצאיו של אברהם. פרעה (הפרעונים נחשבו אלים) מחליט לבצע "מבול סלקטיבי": לזכרים בבני ישראל: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שמ', א-22) ובכך לחסום את ההבטחה וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל .

והנה, הפעם, לא ה' הוא המוביל את ווידוא ההמשכיות. מי שיוזם ועוצר את ה"מבול הסלקטיבי" הן אימו של משה ואחותו. הן הן, המתכננות והבונות של ה"תיבה" שבעזרתה מתאפשר קיום ההבטחה ל"גוי גדול". הן גם המוודאות היחידות מתי יצא משה מה"תיבה". מעין הקלו המים. קרי, משפחתו של משה היא האקטיבית בעניין המשכיות קיום העם היהודי.

מוצע איפוא לראות את השימוש ב"תיבה" כאמצעי בו מציג המקרא את ההתפתחות המכרעת שהתחוללה בבני האדם. בני האנוש פיתחו יכולת לנטילת אחריות להמשכיות הגזע האנושי. במקרה של נח, רק האל דאג להמשכיות של בני האדם. במקרה של מגדל בבל – ה' דאג ש"דור הפלגה" יתפרק מ"נשקו". במקרה משה, תוכנית ה' לקבוצה נבחרת ומצומצמת שנפרשה לראשונה מול אברהם, ניצלה רק בידי בני האדם בלבד באמצעות ה"תיבה". קרי, קבוצת בני האנוש שבה בחר ה' להיות המובילה- הוכיחה את עצמה. בעתיד, יסייע ה' לקבוצה זו שהוכיחה את עצמה.

אך איך התפתחה יכולת זאת של אם משה ואחותו למסוגלות כזו? לדעתי, מבין השיטין של שתי ה"תיבות" עולה מסר נוסף – החינוך הנכון של המשפחה (במובן הרחב) יביא להישג הנדרש. ההשפעה המשפחתית התפתחה רבות מאז אירועי קין ונח עד להצלת משה ב"תיבה" כנראה בגלל יכולות אברהם. בתחילת האנושות מושג המשפחה מתגלה כבעייתי-

  • קין רוצח את הבל ומשפחתו אינה מתריעה בידו
  • היחסים בין נח לבניו היו מעורערים כנראה. "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ". המשמעות של "ראה את ערוותו" לא ברורה, והפרשנויות נעות מהנחה שחם אנס את אביו השיכור ועד שסירס אותו. ובכל מקרה מדובר בהתנהגות מאד קשה, כפי שמראה תגובתו של נח: "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו". (ט 20-27).

לעומתם, הבחירה באברהם (ראו גם הערה 4) נעשתה גם בגין יכולתו להקים משפחה שחושבת אחרת. כמופיע בהנחיות ה'. "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". כיצד? "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וגו' (יח, 19). הוא יהיה לגוי עצום אם משפחתו תשמור דרך ה' ותעשה צדקה וחסד.

סיכום- אירועי ה"תיבה" אצל נח ואצל משה מדגישים שהבחירה באברהם ובזרעו מוכיחה את עצמה. בניגוד לאירועי הדורות הראשונים מאדם ועד נח שבהם נדרש ה' לפעול אישית כדי להמשיך את האנושות בצורה "נכונה". הבחירה באברהם ובזרעו מוכיחה את עצמה. הם התפתחו "נכון" בעזרת טיפוח התא במשפחתי והם מסוגלים אחר 400 שנה לפעול עצמאית לשימור השושלת. הם הפעילו את קונספט ה"תיבה" בעצמם.[5]

=============

[1] ראה מאמר ב"צריך עיון" https://iyun.org.il/ נח: הצדיק השותק : "…הפסיביות של נוח אינה רק ביחסו אל הקב"ה. איננו שומעים את קולו של נוח גם ביחס לאנשים אחרים: הוא אינו מדבר עם בני דורו וגם לא עם בני ביתו. הוא נדמה לטיפוס פסיבי, מבודד ומנותק לגמרי.
דמות זו היא ניגודו המוחלט של אברהם אבינו. בכל מסעותיו וגלגוליו, אברהם אבינו יוצר אינטראקציה עם כל מי שהוא בא במגע אתו. פעמים רבות אינטראקציה זו מסתבכת ואברהם נאלץ לחתוך קשרים, אך הדמות שלו היא כזו שמכה שורשים בכל מקום שאליו היא מגיעה.
למעשה, ניתן לראות את מערכת היחסים של אברהם עם הקב"ה כהיפוך של זו עם נוח: נוח נראה כמתבודד האולטימטיבי, והקב"ה מחליט להשמיד את כל האנושות מלבדו. במקרה של אברהם, לעומת זאת, נראה שהציווי של הקב"ה מכוון אותו תמיד להתנתק מהסביבה שלו, על מנת להקים מעצמו משהו אחר. הנטייה הטבעית של אברהם היא להתחבר לסביבה, והציווי של הקב"ה תולש אותו ממנה. הציווי הראשון שניתן לאברהם היה "לך לך": התנתק מכל סביבתך. הוא, שעשה לו נפשות בחרן, נצטווה להתנתק מהסביבה שנולד בה על מנת להיות ברכה לעולם."

[2] ברכת האדם הראשון– וַיְבָרֶךְ אֹתָם, ה', וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ (א-28).
 ברכת נח– וַיְבָרֶךְ ה', אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ (ט—1,2) .

[3] ראה מאמר ב"אסיף", משה (קינלי) טור-פז ואביעד פרידמן https://asif.co.il/wpfb-file/139bavel-html/ "מגדל בבל – מרד או מצבה "

[4] על הבחירה באברהם ראה הרב חנוך וקסמן " שרידה ותחייה – על צדקותו של נח" ב – https://etzion.org.il/he/tanakh/torah: " מטרת הסיפור היא לשרטט את גבולות צדקותו ויכולותיו של נח. נח מסוגל להתגבר על אתגרים עזים וקשים באמצעות צדקותו – לחיות כאדם מוסרי בחברה מושחתת, לבנות ספינת ענק בזמן שכל השכנים לועגים לו על כך ולהתגורר עם החיות בתיבה. הוא צדיק מספיק לראות עולם בנוי וחרב ובנוי ואפילו להודות לה' על כך. אולם, הצדקות הזו רלוונטית רק לגבי ציר אחד בלבד – זה המחבר בין האדם לבוראו; היא איננה מסוגלת להתרחב לעולם או לזולת, ולכן היא אינה מותאמת לעולם. היא איננה צדקות שיכולה להתעניין בעולם ובתחייתו המחודשת.

נוכל לחזק את טענתנו אם נחזור שוב לסיפור סדום ולהקבלה המשולשת בין נח לבין לוט ואברהם. לעיל אמרנו כי בשלב ההשמדה, השלב השני, אין משתתפים אנושיים, ולכן אין לה חשיבות, אך קביעה זו איננה מדוייקת; בהשמדה משתתף בן אנוש אחד – אברהם:

סיפור השמדת סדום מתחיל בכך שה' מגלה ל"איש צדיק" את תוכניות ההשמדה (יח:יז-כא). אברהם מגיב באחד הנאומים המפורסמים במקרא: הוא מתפלל עבור הצלתה של החברה המושחתת שבסדום. בהשוואה לשטף הדיבור הכפייתי כמעט של אברהם, שתיקתו של "האיש הצדיק" במבול רועמת. נח שותק ומציית – הוא יודע להודות לה' על הצלתו, אך הוא לא מביע שום רגש כלפי זולתו ולא נושא תפילה עבורו; צדקותו היא צדקות היחיד, צדיקות פרטית ומבודדת. היא איננה מכוונת כלפי העולם – לא מסוגלת להתפלל עבורו טרם האסון, וגם לא לבנות אותו אחריו."

 

 

—————-