פרשת נח: הוא לא התווכח עם אלוהים

פרשת נח: הוא לא התווכח עם אלוהים | סאם ליימן-ווילציג,  חשוון תשפ"ד*

לכאורה, בפרשה הנקראת על שמו של ״נח״, אנו מתחילים לקרוא על ״גיבורים״ בספר בראשית. אבל מיד מתגלה תעלומה: אם משווים בין ההתנהגות של נח לעומת החיים וההתנהגות של הגיבור שבא אחריו אברהם, אנו מגלים פרדוקס מסוים. נח לא חטא; אברם חטא לפחות פעם אחת (כאשר טען ששרי היא אחותו ולא אשתו), והיה מאד קרוב לחטא שני, אלמלא האלוהים לא עצר בעדו (עקדת יצחק). והיו עוד כמה דברים לא לגמרי סימפטיים שעשה אברהם (זרק את בנו הבכור מהבית, כמעט גזר דין מוות). אם כך, השאלה הנשאלת היא מדוע נח אינו נחשב לאב האומה (לפחות מבחינה מוסרית) ואברהם כן?

            התשובה טמונה במה שנח לא עשה ואברהם כן עשה: להתווכח עם האלוהים. כשהאלוהים פנה לנח וציווה אותו לבנות תיבה כי הוא (האלוהים) הולך להרוג כמעט את כל האנושות, נח לא התנגד אלא פנה מיד לבניית התיבה: (בראשית ו, כב) וַיַּעַשׂ, נֹחַ:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים–כֵּן עָשָׂה. לעומתו, כשהאלוהים סיפר לאברהם ששתי הערים סדום ועמורה (לא האנושות כולה!) הולכות להימחק, אברהם עמד על רגליו האחוריות והתחיל במשא ומתן לגבי מספר הצדיקים שעשויים להציל את העיר.

            יתרה מזאת, איפה נמצא נח במהלך רוב הפרשה? בתוך תיבה, כלומר במעין גטו שבנה לעצמו (אמנם בציווי האל), מנותק משאר העולם. ואברהם? הוא בחיפוש מתמיד אחרי קדושה בתוך החברה האנושית מכל הסוגים האתניים: מאור כשדים לחרן, לכנען, למצרים, ובחזרה לכנען – וביחסים כאלה ואחרים עם אותם ״גוים״: פרעה, אבימלך, עפרון החתי וכו׳.

            מכל זה אנו לְמֵדִים שהאלוהים אינו רוצה ב-Yes man אשר מציית בצורה עיוורת לכל תכתיב (אפילו מהקדוש ברוך הוא!), אלא נתן לאדם את היכולת להפעיל בכוחות עצמו את חוש המוסר, שלא לדבר על חמלה. בנוסף, קל יחסית להיות ״מוסרי״ כשאין קשר עם אנשים אחרים – פחות מוסריים ממך – אבל אין אלה חיים אמִיתיים. ואכן כבר בהתחלה התורה מכנה את נח (ו, ט) אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה. מה הכוונה ״צדיק תמים״? זהו אדם פשוט שמתנתק מסביבתו כדי לא להתמודד עם החיים החברתיים כפי שהם (לטוב ולרע) ולכן ה״צדק״ שלו קל ותמים.

            במידה גדולה, ההבדל הזה בין נח לבין אברהם סרטט את כל ההיסטוריה הדתית של היהדות לעומת דתות גדולות אחרות: היהודים המשיכו להתמודד ולהתווכח עם האלוהים (״ישראל״) וגם עם עצמם (״עם קשה עורף״) ובכך פיתחו ספרים רבי ערך: התורה והתלמוד כשתי הדוגמאות הבולטות ביותר (אך בהחלט לא היחידות), לעומת הציות הנדרשת מהמאמין הקתולי לאפיפיור או לברית הישנה והחדשה מהפרוטסטנטי. גם באִסלם יש מידה גדולה של ״מסירות עיוורת״ לאללה ולקוראן.

            נח אכן היה ״צדיק״ – אבל לא מהסוג שהאלוהים העדיף. אברהם, לעומת זאת, היה הרבה יותר לרוחו (תרתי משמע): מוכן לחשוב על מהי המהות של הצדק. וכסיכום, דוגמה אחת יוצאת מן הכלל דווקא מוכיחה כלל זה – והוא בא בפרשה השלישית בסדרת הגיבורים האלה – פרשת ״ראה״ – בו מסופר על עקדת יצחק. שם התרחש עוד ניסוי על ידי האלוהים, אשר אברהם דווקא נכשל בו! האלוהים נאלץ להראות לאברהם שתמיד יש לעמוד נגד ציווי האל כאשר האדם תופס ציווי זה כְלא מוסרי. כלומר, אברהם היה היהודי  (הנאבק עם המצפון) הראשון, אבל היה צורך לעוד כמה וכמה ניסויי חיים בהמשך הפרשיות (במיוחד של יעקב, יוסף ובמיוחד משה – המתווכח הגדול ביותר עם האלוהים) עד שהעיקרון נחרט עמוק בתודעת היהדות.

            מן הסתם, אין צורך להסביר כיצד כל זה קשור לימינו אנו במדינת ישראל ״המתווכחת״…

—–

* הדברים נכתבו לפני פרוץ האירועים האחרונים.