פרשת בראשית: בריאה וקיום

פרשת בראשית: בריאה וקיום | מוטי לקסמן, תשרי תשפ"ד (במקור, כג בתשרי תשע"ב)[*]

יהודי המתפלל מכיר וודאי היטב את ברכת "יוצר אור" הנאמרת בתפילת שחרית, מידי בוקר: "וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ'". ברכת תודה ליוצר העולם.
אכן, חשוב להודות.
אבל, ברכה זו, ליתר דיוק האמירה, "מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית", עשויה לעורר קושי בפרשת השבוע, פרשת בראשית. פרשת בראשית נפתחת בבריאת העולם ומלואו, במשך שישה ימי יצירה.
בסיכום כל יום בריאה, מוצהר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" ולסיכום הבריאה ביום שישי, בו נברא גם האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [ג], מוצהר, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
כמעט כמו התשובה לשאלה, "מה נשמע?", "הכל טוב".
התפיסה המבוטאת בפרק א בבראשית היא שאלהים ברא את העולם באופן המיטבי שלו.
אם זו היא היצירה המיטבית, לשם מה צריך היהודי לברך, בכל שחרית יום: "מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית". האם תפיסת האלוהים אינה מניחה בריאה המתקיימת לדורות, לשם מה הברכה על חידוש מתמיד של הבריאה? האין זה משנה את תפיסת המוחלטוּת של האלוהים?
אותה שאלה יכולה להישאל גם להמשך פרשת בראשית.
מפרק ב מתואר תהליך אחר של יצירת העולם והאדם, אדם וחווה, שבסיומו, "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". כלומר, אין דרך חזרה!
בפרק א מתואר האדם כיציר הבריאה, הוא נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים".
מפרק ב בחומש בראשית מתואר אדם שמאכזב את האלוהים הוא מגורש אל העולם המוחשי. בעולם זה, בהמשך, גם יחול הרצח הראשון: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ." ובכן, לפי תפיסה זו, תוצאת הבריאה אינה עולם, אינה מציאות אותם אפשר לכנות "טוֹב מְאֹד" גם לא "טוֹב", למרות המתואר בבראשית, פרק א.
סתירה? תפיסה אחרת? בפרשנות מציעים מספר הבנות לכך.
"בתחילה קצר במקצת דברים עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו". כלומר, פרק א מתאר את הבריאה רק בראשי-פרקים, מפרק ב מתוארים תהליכי הבריאה עצמם. גישה אחרת מבינה בשמות האלוהים השונים, בפרק א ופרק ב, שיקוף שתיים ממידותיו של האל: מידת הדין ומידת הרחמים. גישה אחרת, גישה מחקרית, רואה בחומש לקט של כתובים ממקורות שונים, כך פרק א משויך למקור האלוהיסטי, ואילו פרק ב משויך למקור היהוויסטי.
כבוד כל הגישות האלה במקומן מונח, אבל אם נשים לב, נראה שכל הגישות האלה אינן מתארות רצף והרמוניה בין הכתוב בפרק א ובפרק ב. בואו ננסה הבנה אחרת.
תיאור הבריאה הראשון משדר הצהרה של נוסחתיות- טקסית. תיאור הבריאה השני מעלה תמונה של חיי יום- יום במציאות של העולם. נקודת התחלה ותפקוד שוטף. האם זה לא מוכר?
נבדוק מספר היבטים.
קבלת התורה. טקסיות רבה ומפוארת, כולל הצהרת נאמנות מוחלטת! אבל, במבחן הציפייה הראשון למשה שירד מהר סיני, מאבד העם את כל הטקסיות, שוכח את הצהרת הנאמנות ודורש ישות מנהיגותית חדשה, עגל זהב בא לעולם. במבחן נאמנות נוסף חוזר ומופיע הספק הגדול.
הקמת מדינה
כ"ט בנובמבר 1947, היום בו נתקבלה באו"ם החלטה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בני העם המאזינים לקולות, זועקים בשמחה מתפרצת, ומאמינים בוודאי בהתגשמות חלום. מדינת ישראל קמה, והוצהרה מגילת העצמאות. האמנם המדינה מתנהלת מאז על-פי אותה התרוממות הרוח ואותן ציפיות?
נישואין
מחשבה רבה, תכנון מדוקדק ומשאבים רבים מושקעים בחתונה. בטקס החתונה פאר, הדר ושמחה רבה, גם הצהרות חגיגיות על בית אהבה חדש. ובחיי היום-יום, כמה מהפאר, מהשמחה וגם מהצהרות האהבה אכן מתממשים במציאות?
שלוש דוגמאות אלה משקפות את ההבדל בין נקודת התחלה טקסית ומפוארת, לבין המשך של חיי יום-יום, בהם לא פעם נעלמים ההוד, ההדר גם הסיסמאות.
אין בדברים אלה להמעיט בחשיבות טקס ייסוד של קשר או מציאות חברתי חדשה. להיפך, טקס צריך להיות טקסי, מעורר תחושת שמחה. זה נחמד, גם נעים שיש טקס ייסוד או פתיחה נאה, מרשים ומשמח.
אכן, נקודת ההתחלה, נקודת המוצא ערכן במקומן, אבל לא הן קובעות את המשך זרימת הקשר או המציאות החברתית שנוצרה.
אחריות ורגישות רבים יותר צריך להפנות לחיי היום-יום.
לפי תפיסה זו, שני תיאורי הבריאה בחומש בראשית אינם סותרים אלא אפשר להבינם כתיאור רצף של היוצרות העולם. שלב ראשון הוא טקס מרשים בפתיחה.
שלב שני, חיי יום-יום במציאות הזורמת.
חכמים היו מנסחי התפילה שהם לא הסתפקו בהודיה על בריאת העולם, אלא הוסיפה ברכה-ציפייה ל-"מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית".
זה מבחנו החשוב, והמשמעותי ביותר של האדם שבְּצֶלֶם אֱלֹהִים נברא.

———–

[*] נזכור את חברנו מוטי לקסמן בקריאת דבריו לפרשה הראשונה בכל חומש בשנת האבלות. פתחנו בפרשת דברים באב תשפ"ג