פרשת נח: עולם הנוהג כמנהגו | מיכל הרץ ואניטה תמרי, חשון תשפ"א
בפרשת נח שני סיפורים מכוננים שמסבירים לנו את האופן שבו העולם שבו אנו חיים פועל – סיפור המבול וסיפור מגדל בבל.
לכאורה, כל סיפור עומד בפני עצמו, וגם בקריאת הפרשה ניתן לחלק אותה לשתי חטיבות, החטיבה הראשונה מורכבת מ-77 פסוקים והשנייה מ-76 פסוקים. ישעיהו ליבוביץ טען שהחלוקה הברורה הזו היא "ההבדלה בין שני עולמות – הן מבחינת הזמן והן מבחינת המהות", והתייחס ל"הבדלה בין העולם אשר טבעו וסדריו עשויים להשתנות ואף משתנים בפועל, לבין העולם הנוהג כמנהגו".
כאן אדון במשמעות של "עולם הנוהג כמנהגו" כפי שבא לידי ביטוי בתגובה של האל למעשי האדם.
האל יוצר שני דברים חדשים לחלוטין בפרשה הזו, אשר לא היו קיימים בעולם קודם לכן. הראשון, הוא הברית בינו לבין בני האדם, וסִמלה של הברית היא הקשת. השני, הוא הפיזור של העמים ויצירת השפות החדשות.
הקשת היא ההבטחה שלעולם לא יהיה חורבן מוחלט של העולם, מסר חשוב בימים אלה של מגפה ואי-ודאות. לעולם לא ישתנו כל סדרי העולם, לא משנה מה יעשה האדם. לא יהיה שוב עונש קולקטיבי אשר יפגע בכל בגלל פעולה של חלק אחד מהמכלול.
ההבטחה כאן היא למשהו עצום – העולם יפעל על פי שגרה שמאפשרת מחזוריות קבועה, שניתן לסמוך עליה ולהאמין בה בצורה מוחלטת, תהיה חזרתיות וגם כאשר הדברים יסערו, הם יחזרו למוטב. הבטחה זו היא לדורות.
בסוף החטיבה השנייה של סיפור המגדל, הפתרון ליצירת המגדל הוא פיזור האנושות ברחבי העולם ויצירת שפות שונות. לכאורה, יצירת מרכיב של בלגן במשהו מסודר. אלוהים שובר מצב קיים של "שפה אחת ודברים אחדים". כאן ליבוביץ מציג דעה שבה השפה האחת הייתה הבעיה ומצביע על התרגום המודרני – הביטוי לחברה טוטליטרית רודנית שבה השפה היחידה היא שפת השלטון ושפתו של הרוב. חברה שאין בה מקום לאישי, לשונה ולרב-גווניות. לשיטתו העולם הופך עשיר ותרבותי בזכות הפעולה הזו של הפיזור ושינוי השפה, שדרכה כל תרבות התפתחה כתרבות עשירה בזכות עצמה, והעושר האמיתי של המין האנושי נוצר במפגש בין העושר של התרבויות. הצלחת המין האנושי אם כך, היא ביכולת ליצור דברים שונים ולהכיר בשונים ולא לנסות ליצור האחדה מוחלטת.
המשימה שלנו, כל יום מחדש הוא לראות את המגוון, לא תמיד ליצור "שפה אחת ודברים אחדים" ולשאוף לראות את הקשת גם בעובי הסערה.