פרשת ניצבים: ברית מואב כהכנה לכניסה לארץ ופרידה ממשה

פרשת ניצבים: ברית מואב כהכנה לכניסה לארץ ופרידה ממשה | אסתר ואלי מיאסניק, אלול תשפ"ג

ברית מואב וברית סיני

לאחר כיבוש הבשן, שוהה העם בערבות מואב. במהלך ההכנות לקראת כניסת העם לארץ, ולפני שנאסף אל עמיו, יוזם משה ברית נוספת, 'ברית- מואב'. נציין שלא נאמר שברית זו נערכת תוך כדי פתיחת ארון הברית או העדות[1] שבו נשמרה העדות/הברית הקודמת, ברית- סיני.
שתי הבריתות נפתחות במסר דומה- 'אתם ראיתם'[2]. קרי, ה' אומר-הוכחתי לכם את הרצינות שלי. אך יש שוני במסרי ההמשך[3]:

• באירוע ברית -סיני, ניתנו עשרת הדיברות וחוקים נוספים לב"י שהיו עבדים בורחים. כחלק מתהליך הנתינה והקבלה של הברית, ב"י הוכרזו כעם. במסגרתה הובהר לעם שאם ישמור את המצוות, הוא יהיה העם של ה': וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. (שמ' יט)
• ברית- מואב דורשת כמובן גם "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית". אך, אין התניה בין קיום המצוות לבין היות ב"י לעם[4]. סביר להניח שב"י הפכו לעם ה', במהלך 40 שנות הנדודים. עתה, על ב"י לשמור את דברי הברית כדי לא להיענש. אך גם: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"(שמ' כט 8): קרי, שמרו הברית למען תצליחו בכל אשר תעשו.

הנושא העיקרי בברית- מואב, הינו איפוא- איך לשמר מעתה והלאה את הקשר בין ה' לעם

משה הוא היוזם של ברית- מואב. מדוע?
הרקע הוא כנראה הכרתו המעמיקה את העם. מחד, העם התבגר ב 40 השנה[5]. בתקופה זו, העם הפך להיות בעל ראייה מפוקחת של המציאות ויכולת בחירה בין טוב לרע[6]. מאידך, העם עומד ערב הכניסה ארצה בפני שתי בעיות קשות שעלולות להביא להתפרקות הדבק המאחד את העם[7]:

• סכנת ההיטמעות– הכיבוש עלול לארוך זמן רב. במהלכו, 12 השבטים המבוזרים גיאוגרפית, יחשפו לארץ מיושבת ופורחת ובה עמים רבים ודתות שולטות. יש חשש מתמיד מהיטמעות בתרבות המקומית[8]. במיוחד אחר ניסיונות קודמים כמו העגל[9] וקדשות מואב[10].
• חרדת נטישה של העם בגלל שמשה עומד להיאסף אל עמיו– במהלך 40 השנה התמודדו משה והעם עם מהמורות רבות. כגון -חציית הים, חטא העגל, אי האמון של המרגלים ועוד. במשך כל התקופה, משה היה המוביל והמנחה היחיד[11]. גם כאשר ה' רצה להחליף את העם [12], משה הגן עליו. אין ספק שהעם תוהה כעת – איך תתבצע ההנחיה העתידית ומי יהיו האחראים על כך. במיוחד אחר יהושע. מעין חרדת נטישה.

כדי להתמודד עם חששות אלו, מתווה משה בברית מואב, מספר עקרונות חשובים

• מסר א'- אין התניה על הקשר בין ה' לבין העם. הקשר הוא לדורי דורות- מסר מרגיע.
  • ה' מחויב לעם בהמשך דרכו. גם בגלל ההבטחה לאבות וגם בגלל הבטחתו בברית-סיני: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב "(דב' כט 12).
  • ה' מחוייב גם למי שלא נוכח בערבות מואב- וגם לדורות הבאים: " וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דב' כט 13-14).[13]
• מסר ב'- על אף הסתלקותו הקרובה של משה, יש דרכים נוספות לשימור הקשר עם ה'-
  • שיטה אחת היא באמצעות בריתות שייזמו המנהיגים העתידיים . ברית- מואב הנוכחית הינה דוגמא לדרך בה יוזם המנהיג (משה) פתרון לבעיות בין ה' לבין העם. בעיות שלא היו רלבנטיות בעת היציאה ממצריים וברית- סיני. בהמשך, נראה אכן, שמנהיגי העתיד, ייעזרו בשיטת הבריתות. דוגמא קרובה- יהושע[14].
  • שיטה אחרת היא תהליך החלטות אנושי- עצמאי, מבוסס הברית-"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". הפתרון העתידי לבעיות לא צפויות בקשר בין ה' לבין העם, הוא באחריות העם. עליו לבסס כישורי הבנת מציאות ותפקוד מולה. תוך הבנה של המצוות והתאמתן: " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתו" (דב' ל 11-14).[15]
• מסר ג'- מנגנון השיבה ההדדית מאפשר המשך קיום העם גם אחר תקלות התנהגותיות חמורות ועונשי הגלות שהוטלו בעיקבותן. יהיו מקרים בהם ה' ייאלץ להגלות את העם או חלקיו. ההגליה תתרחש גם אם חלקים בעם יבחרו להפר את הברית, תוך הסתמכות שחלק אחר מהעם מתנהג כיאות.[16]
  אך ההגליה לעולם, לא תהיה סוף פסוק. משה מסביר בברית – מואב שיש מנגנון של שיבה הדדית בין ה' לבין העם: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ ….וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלוקיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ שָׁמָּה (דב' ל 1-3).

  ומסכם רש"י- רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם

====================

[1] שמ' כד, 3-4: וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה'. וכן שמ' כה-21: וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ

[2] הקשר בין הבריתות מופיע גם בבטוי דומה. במבוא לפרשה (דב' כט 2) נאמר- “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם – אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ". הבטוי "אַתֶּם רְאִיתֶם" מופיע גם בברית- סיני: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמ' י"ט 4)

[3] הרב בניהו שנדורפי ( https://www.toraland.org.il/): "המלבי"ם מונה ארבע סיבות שבגינן יש צורך בברית מחודשת:

• חיזוק הברית לפני פטירת משה, מכיוון שלא יקום עוד נביא כמוהו;
• חידוש הברית לקראת הכניסה לארץ והתנהלות בה בדרך טבעית ולא בניסים גלויים;
• שלא יהיה פתחון פה לדורות הבאים משום שהברית הראשונה נכרתה על ידי יוצאי מצרים שלא הכירו את ענייני העולם הזה
• ומכיוון שעם ישראל בדרגה גבוהה יותר של עבודת ה' – עבודה מאהבה – יש צורך בברית מחודשת.

אחרים כתבו שיש צורך בחיזוק הברית שנכרתה בחורב בגלל שאחריה עם ישראל חטאו בחטא העגל; וכן שכריתת הברית כעת היא גם עם הדורות הבאים, מה שלא היה – לדידם – בברית בחורב, ושעיקר החידוש בברית זו הוא הגזרה על הפצת עם ישראל בכל העולם."

[4] בברית מואב, התחייבות ה' היא הרבה יותר חד- משמעית, לא מותנית וגורפת: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דב' כט 12-14).

[5] פרופ' יובל סיני על "היום הזה" – בשלב הראשון דור המדבר חי בהנהגה ניסית. הוא היה סמוך על שולחנו של ה' שהאכילו מן המן, כמו שנאמר: "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' א־לוהיכם". בשלב השני נתקלים בני ישראל לראשונה במלחמה בעבר הירדן המזרחי, כמו שנאמר: "ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחן מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם. ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי". השלב השלישי הוא השלב שבו נמצאים עם ישראל "ביום הזה", הוא השלב שלפני הכניסה לארץ ישראל, ובו הם מצווים על שמירת הברית, שנאמר "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון".

[6] "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.(דב ל 15), הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דב ל 19)".

[7] ניתן ללמוד על כך מתוך מה שנאמר: "וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הסיפא- עד היום הזה, מדגיש את הסכנות של היום הזה- ערב הכניסה לארץ והסתלקות משה:

[8] דב' כט 15-17 “כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אלוקינו לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"

[9] כותבת גליה סמו במקראנט של מט"ח ( "עגל הזהב ופולחן העגלים": … על-פי דעה אחת, פולחן העגל הוא פרי השפעה מצרית. במצרים העתיקה רווח פולחן של בעלי חיים שונים כסמל לשליטה בטבע….יש הסוברים, שפולחן העגל אינו תוצאה של השפעה מצרית, אלא מסופוטמית. בחרן, עיר מולדתם של האבות, רווח פולחנו של נַנַר, אל הירח, שכונה גם "פר השמים". בפולחן זה היה העגל החיה המקודשת. על-פי המשוער, הובא פולחן זה לכנען על-ידי משפחת האבות ורווח בשבטי הצפון…"

במהלך חיי האומה הפך איום העגלים, קונקרטי. למשל- "אחד מצעדיו הראשונים של ירבעם בן נבט לביסוס מלכותו על ישראל היה בניית שני עגלי זהב: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א י"ב 28)".

[10] במד' כ"ה: ”וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל”.

[11] למשל- כאשר טענו בנות צלופחד "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" – לא ידע משה את התשובה, ועל כן "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז 4-6).

[12] "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' …. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם…וַיִּנָּחֶם ה' יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (שמ' לב 7-14)

[13] אלישי בן יצחק בדף הפרשות השבועי של אוניברסיטת בר- אילן 1385 ("חיוב הדורות הבאים בשמירת נורמות חוקיות"), מביא את הקדמתו של הרש"ר הירש לפרשה:"פסוקים דב' כט 9-14 באים לשלול את התפיסה המוטעית, -כאילו התחייבות הברית לקיום התורה מוגבלת רק למעמדות ולדורות מסוימים או לזמן מסוים. אכן הברית והאלה חלות על כל הנמנים עם ישראל ועל כל הדורות הבאים"

[14] ברית מואב הינה הפעם הראשונה שהברית חודשה ע"י מנהיג ולא עי ה'. היא חודשה שוב ושוב – בערוב ימיו של יהושע (יהושע כד), ואחר כך בימי יהוידע (מלכים ב' יא, יז), ובימי חזקיהו (דברי הימים ב' כט) ובימי יאשיהו (מלכים א' כג, א-ג; דברי הימים ב' לד, כט-לג). אחרי גלות בבל, עזרא ונחמיה הקהילו אספה לאומית ובה חידשו את הברית שוב (נחמיה ח). אך הפעם הראשונה הייתה בפרשתנו.

[15] כידוע, מהפסוק "לא בשמים היא" (דברים ל, יב) דרשו חז"ל בכמה מקומות, שאין לברר שאלות הלכתיות באמצעות נביא או שאר מיני 'גילויים' שמימיים. נושא זה מהווה אבן יסוד בתורת ישראל, ורבים מחכמי ישראל לדורותיהם דנו במהותו, בגדריו ובשאלות שונות המסעפות ממנו. דוגמא אחת הינה אירוע "בו ביום" שבו נקבע שדרך ההחלטה של חז"ל היא ברב קולות של חכמים.

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאה בת-קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי "לא בשמים היא"? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת-קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת" (שמות כ"ג, ב).

[16] וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה – דב' כט 18).

ע"פ אברבנאל, הביטוי הוא משל מתחום החקלאות:

לגנן יש הרבה ערוגות; בכל ערוגה יש צמחים מסוג אחר. יש צמחים שצורכים יותר מים ונעשים צמאים יותר מהר, בעוד שצמחים אחרים צורכים פחות מים ונשארים רווים (רווה = ההפך מצמא). כשהגנן בא להשקות את הגינה, הוא לא מבחין בין הערוגות, אלא אם רוב הערוגות צמאות הוא משקה את כל הערוגות – גם את הרוות; הוא מוסיף את הערוגה הרווה על הערוגה הצמאה ומשקה את שתיהן.
בנמשל, הגנן הוא ה', המים הם ברכותיו של ה', והערוגות הן בני-ישראל. והמסר- אל תסבור מה הטעם להתאמץ ולקיים את התורה? אני אעשה מה שאני רוצה, ומכיוון שרוב עם ישראל יקיימו את התורה – ה' ייתן את הברכות לכולם, וגם לי יחד אתם: למען ספות הרווה את הצמאה. מתוך- https://tora.us.fm/tnk1/index.html