פרשת דברים: דברי פרידה ופרידה מדברים

פרשת דברים: דברי פרידה ופרידה מדברים | אניטה תמרי, אב תשפ"ד

לפני שלושה חומשים, כשפגשנו את משה, הוא העיד על עצמו "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). משה הוא הראשון שניסה להתחמק משליחות. בתירוץ שלו השתמש גם ירמיהו "אהה אדוני ה', הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי" (א, ו). ישעיהו נכנס לתפקיד בהתלהבות גדולה (א, א-ט), יחזקאל נכנס לתפקיד במהירות, אך נזקק לחיזוקים ובסוף פשוט נדחפו המילים לפיו (ג, א-ד). ויונה?  הוא בכלל הרחיק לכת, תרתי משמע

ומשה, שלא היה איש דברים, למד עם הזמן. הוא למד לדבר דברי תוכחה לעם ודברי אכזבה. אך יותר מכל, הוא היה המתווך בין העם לבין אלוהים. את שניהם ניסה ללמד ללכת בדרך שבה הוא הלך. דרך של מתינות, הקשבה, הבנה וסליחה. חבל שהוא נחל הצלחה חלקית בלבד, גם  עם העם וגם עם האל

בסוף ימיו משה מתחיל לדבר ולסכם, והפעם הוא מדבר מדם לִבו, אין הוא מנסה להרגיע את זעמו של ה' ואין הוא מנסה לחנך את העם. הפעם זהו משה. האיש שהתאפק, שמחל על כבודו. האיש, שכמו שאומרים בימינו, הכיל

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן … (דברים א, א). המילה "הדברים" מעלה בלבנו את הביטוי "ויהי לאחר הדברים האלה" – צירוף מקובל המופיע הן בתורה והן בנביאים, ונהוג לראות בו המשך של הסיפור הקודם, עם התפתחות בעלילה. אבל הפרשה שלנו איננה נפתחת כך. אין "לאחר הדברים" אלא "אלה הדברים", כמו שנהוג לכתוב בסיומו של מאמר עיוני "לסיכום". ואכן, משה מסכם תקופה אבל היא לא תמה, הנדודים יימשכו גם בארץ המובטחת כשכל שבט וכל בית אב ימצאו את מקומם, המלחמות תמשכנה גם בארץ המובטחת. יהיו ימים של רעב וימים של שמחה. ימים של טעייה וימים של תהייה. כי את אנושיותנו אנחנו לוקחים איתנו במדבר הנורא, בארץ לא זרועה וגם בארץ נושבת

קשה להיפרד. משה חוזר ומספר את כל סיפורי הנדודים במדבר, וכן, יש סתירות בין מה שקראנו בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר לבין הדברים שהוא אומר עכשיו. דבריו עכשיו אינם נאמרים תוך כדי עשייה ותנועה, אלא כשהוא חושב על הכל מחדש, ויודע שזו ההזדמנות האחרונה שלו להעביר את המורשת שלו. ותוך כדי דיבור אנו גם עדים לעצב הגדול . קשה לומר דברי פרידה, תמיד תהיה לנו תחושה שמשהו לא אמרנו, ואולי זה היה הדבר החשוב ביותר

לפני שבועות אחדים הייתי בקיבוץ בארי. קיבוץ שחווה דם ואש ותִמרות עשן. קיבוץ ששכל הורים על ילדיהם ונכדים עם סביהם. קיבוץ שבניו ובנותיו נחטפו ונרצחו, ואולי יש בהם עדיין בין החיים. השקט בבארי היה נורא. יש קולות של מתנדבים ויש קולות של חברי קיבוץ שעובדים, במיוחד בבית הדפוס. אבל אין הקולות הרגילים של הקיבוץ – אנשים שהולכים יחד לחדר האוכל. קולות צהלה ומשחק מגני הילדים. שני כלבים רצים זה אחר זה. ובעוד האוזן כרויה לשמוע קולות, קולות של חיים, קולות של יום יום, העין קולטת דברים. קולטת ורואה ותוהה. והלב שואל – מה יהיה עם הדברים? אופניים בצבע ורוד, מחכים לילדה עם חולצת חד-קרן שתתיישב עליהם. אופניים אפורים, גדולים יותר, אולי של אחיה הגדול. ושני זוגות אופניים עם מושב לילד מאחור. והיו צעצועים. והיו רהיטים, והיו כלי בית. היו דברים. דברי פרידה

וכמו משה שנפרד לא רק מאנשים אלא גם מתקופה, כך היו דברי הפרידה האלה, המוחשיים כל כך, העצובים כל כך, פרידה מכל מה שהאמנו בו וכל מה שבטחנו בו

מי ייתן ונדע ללכת בדרכו של משה. נמחל על כבודנו כשיש משהו גדול יותר שעומד מולנו, נריב את ריבם של החלשים ושל אלה שכשלו בשיקול דעתם, נמחה נגד כעס שרירותי וזעם מתנקם. נלמד להוריד דברים מההר, וגם אם נשבור את הלוחות, נשמר את רוח הדברים

כולי תקווה שנזכה לחדש, להאמין ולבטוח. אכן, מי ייתן ונדע ללכת בדרכו של משה הנביא, המנהיג והאיש  

————-