פרשת לך לך: ספק אינו פוגע בעומק האמונה | רפאל פלורסהיים, חשוון תשפ"ו
דבר תודה [מקוצר] זה מובא לכבוד עליתי ארצה לפני 93 שנים ולזכרה של רעייתי האהובה דבורה שכתבה דרשה זו לפרשת לך לך בשנת 2014, כחצי שנה לפני לכתה.
״וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.״ האסוציאציה הראשונה שמתעוררת אל מול צמד המילים "לך לך" היא תנועה. לך לך פירושו צא למסע.
למושג מסע יש שתי משמעויות מקובלות: מילולית, מסע הוא ציון של תנועה ממקום למקום בזמן ממשי ובמרחב פיזי וניתן לשרטטו על גבי מפת שטח גיאוגרפית. מסע כזה אנו מוצאים בפרשה הקודמת לפרשת לך לך. בפרק יא מסופר שאברהם היה בדרך לכנען ממילא. מתוארת משפחה במשבר – שכול במשפחה, הרן האח הצעיר נפטר, שרי עקרה והמשפחה רוצה לשנות את תנאיה, בבחינת משנה מקום משנה מזל. באמצע הדרך לארץ כנען חנו בחרן. למה חנו בחרן? כי תוך כדי תהליך שכזה פתאום נופל על האנשים פחד. אברם בעל משפחה. יש לו אחריות. יש צורך בעצירה כדי לבחון את ההחלטה. המסע אינו פשוט.
המשמעות השנייה של מסע הוא שינוי במרחב המנטלי והפסיכי, שינוי מצב גם אם לא כלולה בו שום תזוזה פיזית. מקורה של אנרגית המסע בדרך כלל מאיזה אי שקט וחוסר. הצורך בשינוי לא תמיד מודע, אך הוא גורם לשינוי אישי, פנימי, ותודעתי. המסע הוא סיום של חיים ופריצת דרך לחיים חדשים.
כדי ליצור שינוי דרושה יציאה החוצה, דרושה יציאה מן המקום ההתחלתי, דרוש מרחק מן המקום ההתחלתי כדי שה"אני" יעבור איזה תהליך.
פרק יב מייצג משמעות זו. יש מעבר קריטי בין פרקים יא ל-יב, שהוא פרק ההתגלות. הזוהר מפרש "לך לך" כלך אל עצמך, לך אל תוך עצמך. אבל לאן? לעבר ארץ אשר אראך. כשאדם מתחיל במסע אל עצמו הוא נע לעבר מקום לא ידוע. בניגוד לפרק יא' ששם מוזכרת ארץ כנען, בשמה המפורש, בפרק יב', פרק ההבטחה, שמה של הארץ אינו מוזכר אלא כתוב "הארץ" בה' הידיעה. אולי לא מקרה הדבר שהאות ה' היא שם האלוהים והיא זאת שנוספת גם לשמו של אברם – ויקרא שמו אברהם.
מכאן שמסע רוחני אינו מוביל ליעד מוכר, קונקרטי. אפשר ללכת 40 שנה במדבר ולא תמיד להגיע למקום הנכסף. גם בפרק שלפנינו ההבטחה רחוקה מאוד, ולמרות זאת, היא מנוע חיוני ורב עוצמה למסע. "זרעך יהיה לגוי גדול". ערכה של הבטחה – גם זו ההזויה או הדמיונית – בהענקת ערך לחיים ובהעשרתם. הבטחה היא מתנה בהמתנה, מעין חוזה לטווח רחוק.
בזכות הדחיפה של ההבטחה לאן הולך אברהם? לעבר האמונה. אבל הדרך לאמונה כמו בכל מסע אינה ישירה. זו תנועה קדימה ואחורה. ספר בראשית מספר כי כדי להגיע להתחלה חדשה יש גירוש – מגן עדן, יש קללה – המבול ומגדל בבל, יש קטסטרופה – רצח הבל או כמעט רצח-יצחק. הזיכרון של הקטסטרופה והעבר היא חלק חשוב של הסיפור.
יותר מזה, במסע בדרך למציאת האמונה, אברהם מנסה להיפטר ממשא מיותר – מאשתו, מלוט, מילדיו. כך גם אנחנו. לפעמים, כדי שיהיה לנו יותר קל להתמודד עם דילמות, קונפליקטים, חילוקי דעות, אנחנו נוקטים בדרך של גירוש, פיצול, שחור-לבן. מה שלא מתאים, או מה שלגביו יש לנו ספק, אנחנו מסלקים ממחשבתנו. גם בעקדה אברהם מתפקד במושגים של שחור-לבן. אבל המקרא, אומר דב אלבוים, "לא מרשה לו". המקרא קורא לאברהם לחפש את אלוהים בתוך המורכבות של מטען העבר. האמונה, או בכלל ההתנהלות המוסרית וההומנית שלנו, אינה דבר ידוע, סגור, מוחלט. האמונה היא משהו עדין בין לבין, מלווה בספק, במקום של האמונה מתרוצצים אמונה וכפירה. אלוהים אומר לאברהם "לך לך" למצוא מין אמונה ששואלת, שהיא דינמית וגמישה. מבחינה זו סיפור העקדה הוא שיעור מזעזע עד כמה מסוכן לפעול ללא פקפוק. זהו ניסיון אחרון של אלוהים לשלוף את אברהם מתוך הנכונות לפעול מתוך מוחלטות.
אם כך, "לך לך" פירושו יציאה למסע לעבר הלא ידוע ואנו צריכים לגלות אומץ לב דווקא להטיל ספק. אין בכך שום פגיעה בעומק האמונה.
–