פרשת חיי שרה: מכתב מאליעזר | שושנה מיכאל צוקר, חשון תשפ"ו
לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים: צלם, דמות.
ונתנו לו אביו ואימו: "דמשק" על שם עיר הולדתם לפני המלחמה, השבי והעבדות אצל תרח באור כשדים.
לכל איש יש שם שנתן לו מלאכתו: נוקד, מגדל צאן ומנהל משק.
ונתן לו מעבידו: "אליעזר" לאות תפילה שגם בדרך החדשה אלוהיו יסייע בידי.
לכל איש יש גם מסע: אור כשדים, חרן, שכם, אלון מורה, בית-אל, נגב, מצריים, בית-אל, דן, חרבון, גרר, באר שבע, חרבון. סחור-סחור נסעתי אחרי אברהם שראשו בשמים.
ואני – בעזרת ה', ברוך ה' – מפרנס, מארגן ודואג.
לכל איש יש שם שנשכח.
אברהם קבר את שרה אשתו, הביט בבנו והבין שאם יצחק יישאר לבדו הברית, ההבטחה להיות "אב המון גויים", תמות אתו. הוא הטיל את המשימה עלי אך את שמי שכח.
העבד נשבע. העבד לקח. העבד הלך. העבד התפלל. העבד דבר עם הנערה. ודמשק אליעזר איננו.
רבקה קראה לי "אֲדֹנִי" אך את שמי לא שאלה. בעיניה ובעיני לבן הייתי "איש" בלי שם.
אלוהי אברהם הצליח דרכי. יצאנו לדרך חזרה.
עברו ימים בשתיקה. לעת ערב, כאשר סוף המסע התקרב, יצחק יצא לשוח בשדה. נפגשנו באקראי.
יצחק ורבקה נפגשו ונישאו ללא טקס או סעודה. אפילו בלי מילת תודה. גם אברהם לא ביקש דין וחשבון, לא הביע תודה.
נכלמתי. נאלמתי. נעלמתי.
לא לכל איש יש שם שנתן לו מותו. במותי שמי נשכח.
אנא מכם, אל תשכחו את "דמשק אליעזר". תזכרו שבלי מאמצי יצחק לא היה מוליד את יעקב, ועם ישראל לא היה קיים.
וכאשר תשמעו, ותקראו או תזכרו מילותיה של זלדה, קחו אותם ללב.
לכל איש יש שם.
לכל פועל, לכל עוזרת, לכל אדם – יש שם, ומגיע לו תודה על פועלו.
אנא מכם,
דמשק אליעזר