פרשת לך לך: עם הנע-ונד והאֵל הזורם

פרשת לך לך: עם הנע-ונד והאֵל הזורם | סאם ליימן-ווילציג

 נהוג לחשוב שהיהדות הביאה לעולם את רעיון המונותיאיזם, האמונה שקיים אל אחד ויחיד. הסבירות לכך דווקא גבוהה (למרות עדות של אמונה כזאת במצרים, פחות או יותר בתקופת העבדות של בני ישראל במצרים, אבל מהר מאד היא ירדה מהבמה). אולם, פחות מוכר התהליך והגורם להתפתחות אמונה כזאת בקרב אבות אבותינו בתורה.

אחת התכונות הברורות של העם היהודי מֵתחילת דרכו הינה הרעיון שאנו עם ״נע ונד״. ואכן, הסיפור שלנו מתחיל במעבַר של אברם מאור כשדים לחרן – ״לך לך מארצך…״ – ומֵחָרָן לכנען… ומכנען למצרים… וממצרים בחזרה לכנען… ובתוך כנען אברם מסתובב לו במקומות שונים וכן הלאה. ה״כן הלאה״, כמובן, מתייחס לאבות הבאים ובוודאי לבני ישראל אשר יורדים מצרימה ובסוף חוזרים לכנען אחרי 40 שנות ״נע ונד״ במדבר. ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה?

שימו לב: אמרתי ״אלוהים״, שזה בעצם לשון רבים! בספר בראשית, זהו הכינוי השכיח לאל שלנו, שמשמעו ״קיימים אלים אחרים בעולם, אולם הוא האל שלנו״. רק כשאנו מגיעים למשה רבנו (ודווקא במדין! מהסיבה שתובהר בהמשך), מתגלה השם י-ה-ו-ה: (שמות ו, ב) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי י-ה-ו-ה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי י-ה-ו-ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". 

במלים אחרות, כמו לעמים אחרים, גם לאברהם, יצחק ויעקב היה אֵל ״לאומי״ (״שדי״ וכינויים אחרים) לצד האלים של העמים האחרים. זאת לא הייתה אמונה באל אחד ויחיד (מונותיאיזם). אז מה קרה (ומתי?) שעברנו למונותאיזם צרוף?

כדי לענות על שאלה זו, יש צורך להבין את עצם הרעיון של ה״אל״ בתקופה הקדומה בקרב העמים דאז. האֵל היה קשור למקום מאד ספציפי, כלומר, האל של הכנענים ״שלט״ על המקום שנקרא כנען; האל של האשורים ״שלט״ על הטריטוריה של אשור; וכן הלאה. לכן, לא היה שום דבר ״מוזר״ בכך שגם אברהם וצאצאיו האמינו באל לאומי ספציפי. אלא מאי, במהלך הדורות – כאשר תופעת ה״נע ונד״ התגברה אצלם – היה קשה להחזיק ברעיון שה״אל״ (שדי וכו׳) היה מחובר לטריטוריה מיוחדת, כשהעִברים/בני ישראל מצאו את עצמן לעתים קרובות במקומות שונים! כך, לאט לאט התפתח הרעיון של ״אל״ שאינו תלוי מקום אלא קשור לעם, בלי קשר למיקום העם באותה תקופה.

מכאן ניתן להבין את התשובה העמומה של האלוהים כאשר משה שאל אותו ״איך קוראים לך?״ תשובתו: (שמות ג, יג-יד) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם".

איזה שם מוזר! הוא לגמרי ״עמום״ – בכוונה. יש כאן רמז עַבֶה בַשֵם ״י-ה-ו-ה״ שהקדוש ברוך הוא ״זורם״ עם הזמן, ואינו כבול למקום או לסיטואציה כלשהי. תפיסה זו גם מסבירה את העליונות של הדיבר השני האוסר על בני ישראל לעשות ״כל פסל ותמונה״, שהרי באותה תקופה חפצי ״אומנות״ אלה היו מוחשיים – בדיוק ההפך מאֵל אשר אין לו גוף או צורה כי הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן. כלומר, הדיבר השני מהווה עוד לבֵנה במאמץ לשחרר את היהודים מתפיסה אלוהית גשמית.

מתי סוף סוף הגיעו היהודים סופית לאמונה מונותיאיסטית? אין זה מפתיע שהדבר קרה דווקא תוך כדי גלות בבל. (בהמשך לגלות משה במדין; הערת אגב: האם זה סתם מקרה שהמלים ״גלות״ ו״גילוי״ נשמעים מאד דומים?) כלומר, אחרי עוד פרשת ״נע ונד״ רציני ביותר. שהרי בגלות בבל נאלצו היהודים להכריע עבור עצמם אחת משתי אופציות: או שהקדוש ברוך הוא נטש אותם (אם הוא קשור לארץ ישראל וכנראה לא עוד מגן עליהם) או שהוא נמצא בכל מקום (וגם בבבל ניתן למצוא אצלו מזור).

בסיכומו של דבר, יש קשר הדוק בין ה״לך לך״ של בני ישראל במהלך אלף השנים הראשונות לבין פיתוח אחד הרעיונות המהפכניים בהיסטוריה של האנושות: אלוהים אחד ויחיד, שאין לו מקום או צורה – ולכן היכן שהיהודים לא ימצאו את עצמם במהלך ההיסטוריה מתקופת הבית השני ועד ימינו אנו, י-ה-ו-ה נמצא עלינו ועל ידינו.