פרשת קרח: משה מתחיל לפעול בצורה עצמאית

פרשת קרח: משה מתחיל לפעול בצורה עצמאית | אסתר ואלי מיאסניק, סיון תשפ"ג

במהלך  "מרדנות אופוזיציית- קרח", מתגלים משה ואהרון כמנהיגים עצמאיים, שאינם חוששים לפעול בצורה לפי תוכניתם שלהם ובצורה כוחנית מול המורדים. להלן נפרט את דרכי הפעולה של משה ואהרון וננסה להבין את חשיבות האירוע.

מרדנות אופוזיציית- קרח מול חיכוכים קודמים

מרדנות אופוזיציית- קרח, שונה לחלוטין מן החיכוכים בין העם להנהגה שהתרחשו במהלך השנה הראשונה והשנייה ליציאה ממצריים. החיכוכים הקודמים נבעו לרוב מהצורך בעזרה. הם היוו מעין קריאה לסיוע בגין קשיי הסתגלות למדבר ובגלל חוסר אמון שההנהגה תוכל לדאוג לחיים סבירים במדבר [1]. להלן, "חיכוכי אי-אמון".  
מרדנות אופוזיציית קרח, מתרחשת לאחר שעם העבדים התייצב וגובש. הגיבוש כלל שיאים תיאולוגיים (כגון- מתן תורה, הקמתו והפעלתו של המשכן) ושיאים ארגוניים (כגון- מינוי שבט לוי והכהנים, התארגנות במחנות למסע הארוך ומנוי 70 הזקנים כמעין סנהדרין )[2]  . אופוזיציית- קרח מכירה בהצלחות אלו של ההנהגה, אך דורשת שותפות בהנהגה:  וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (טז 3-8).
 כדי להביא לשנוי שיטת ההנהגה, קורח איחד אופוזיציה די מרשימה של 3 קבוצות [3]– חלק מבני שבט לוי,  דתן ואבירם ואון משבט ראובן (האח הבכור שבפועל איבד את הבכורה לשבט לוי)  ו250 נשיאים. אך בפועל מתברר שלכל אחת מקבוצות אלו היה אינטרס נפרד.

• קבוצת "ההנהגה לכל" – קרח ו 250 נשיאי העדה ואנשי שם שרוצים להשתתף בהנהגה. הם אינם מטילים ספק בסמכותו של משה. (טז 3-4)
• קבוצת "גם אנו כהנים" קרח וב"ב. : לקבוצה זו יש אינטרס ממוקד נוסף. המקרא לא מתאר את דרישתם. אך מתוך תשובת [4]  משה, אתה למד שקרח שהוא בן שבט לוי, ביקש כנראה להוציא את הבלעדיות של הכהונה מידי אהרון.
• קבוצת "הנהגה אלטרנטיבית": דתן ואבירם. קבוצה זו הינה בעלת אינטרס שונה לחלוטין. הם לא מוכנים לשתף פעולה עם משה ורואים את הנהגתו של משה ככישלון[5] : משה נכשל בהבטחתו להביא את העם בצורה סבירה לארץ ישראל (וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה (במד' יד1)). זאת ועוד, לבסוף מוצא העם את עצמו מדשדש 40 שנה במדבר (הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, טז 13). ההאשמה בכישלון מתבטאת בכך שאינם אפילו להגיע לדיון עימו, על אף הזמנתו- "לעלות אליו" .

משה ואהרון לא נבהלים מהניסיון  למרד. הם מחליטים לנהל את האירוע בעצמם

הטקטיקה בה נקטו היא  "הפרד, טפל ומשול". זאת בניגוד לחיכוכי אי -האמון הקודמים, שבהם משה פנה לעזרת האל או שהאל הגיב עצמאית [6].

• העמדת קרח והנשיאים במקומם ( "ההנהגה לכל" ) – משה מאתגר את קרח ו 250 הנשיאים לנסות לקבל אישור ה' לדרישתם שאכן הם אלה הראויים להוביל את העם. השיטה- וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. (טז 18). עתה, משה מבקש מה' שלא יענה להם-  וַיֹּאמֶר אֶל ה', אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם (טז 15). ואכן, ה', לא רק שאינו נענה להם, הוא שורף את 250 הנשיאים . וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת  (טז 35). המסקנה- הנשיאים אינם יכולים להחליף את שבט לוי ולהשתתף בהנהגה.
• כוחניות מול דתן ואבירם ("הנהגה אלטרנטיבית":). תשובת משה לטענותיהם היא פשוטה. כל הנהגתי נבעה מהנחיות ה' וכדי להוכיח לכם שכך הוא, בולען ייפער את לועו ויבלע אתכם- (ט"ז, 30-34). ואכן כך קרה.
• כוחניות מול קרח וב"ב ( "גם אנו כהנים" ). גם קורח ובני ביתו ורכושו נבלעו כנראה באותו בולען. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ (טז 32). בפרק אחר (כו 9-10 ), מדווח שבני קרח לא מתו. .

לאחר הצלחת שיטת "הפרד, משול והעלם" מול 3 הקבוצות, נכנס העם לחרדה. וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם ה'. (יז 6). במילים אחרות, העם אינו בטוח בצדקת דרכו של משה מול מרדנות אופוזיציית- קרח [7]. הפעם ה' כועס וגורם למגיפה בעם עצמו. הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.(יז10). אך משה ואהרון, כמנהיגי אמת, לא מתירים לאל לפגוע בעם. הם  מחליטים על דעת עצמם, לפעול להפסקת המגיפה. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם.  וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. (יז 12-13).

סיכום. התפתחה הנהגה עצמאית המסוגלת לתכנן מהלכים ולממשם

אירוע קרח ועדתו, מציג שה"מעשים המכריעים שמסופר עליהם בפרשתנו – מבחן הקטורת, בליעת המורדים  ועצירת המגפה בקטורת- נעשו ביזמתו העצמאית של משה, בלא שנצטווה על כך בנבואה מאת ה'. משה מופיע בפרשתנו פעם אחר פעם כנביא הפועל על פי שיקול דעתו, וה' נענה לו ומחולל נסים…". [8]

אירוע קרח מהווה איפוא מעין תעודת בגרות להנהגת משה ואהרון.  משה ואהרון מימשו עד כה את צעדיו הגדולים של האל והתמודדו עם חיכוכי האמון השונים בעיקר לפי הנחיותיו. עתה, הם  מציגים יכולת להפוך גורם המסוגל לנהל משברים בכוחות עצמו (סיוע האל הוא לפי הצורך). הכל מבינים שהם ינהלו נכון את הצעדים הבאים במדבר, עד ההגעה לארץ ישראל. 

========

[1] ד"ר ברכי אליצור מציגה סיכום מעניין של חיכוכי חוסר האמון בדבר תורה לפרשת "בשלח"- 'ממרים הייתם' או 'חסד נעוריך' – מסע בעקבות תלונות עם ישראל במדבר.

1. רדיפת המצרים (שמות י"ד, ט'-י"ג).
2. מרה (שם ט"ו, כ"ב-כ"ו).
3. מדבר סין (שם ט"ז, א'-ל"ה).
4. רפידים (שם י"ז, א'-ז').
5. תבערה (במדבר י"א, א'-ג').
6. קברות התאוה (שם י"א, ד'-ל"ה).
7. מרגלים (שם י"ד, א'-כ"ג).
8. מי מריבה (שם כ', א'-י"ג).
9. הסיבוב בארץ אדום (שם כ"א, ד' -ט').

[2] הרב יהודה שביב  בספרו "למבנהו ועניינו של ספר במדבר" (בהוצאת אורות) רואה את ספר במדבר כספר ההנהגה

"….'מדבר' בלשוננו הרי הוא שם נרדף למקום תוהו, צייה ושממה. ברם עניינו של מדבר בלשון המקרא קשור גם בהנהגה ובהנהלה, משורש 'דבר' שעניינו ניהוג וניהול. מדבר הוא המקום אליו מנהיגים את הצאן. והוא – המדבר – בהקשר לגלות ולגאולה, נזכר לראשונה במשמע של הנהגה – "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג', א).
מעתה אפשר לנו לומר שספר במדבר הוא גם ספר ההנהגה. דבר ראשון שיש לעשות בהנהגה ראויה הוא לפקוד את ה'צאן' ולערוך סדר ומשטר במחנה, להיות איש על מחנהו ואיש על דגלו. בראש כל שבט נשיא, ובראש כל דגל נשיא. לא ייפלא שקרבנות הנשיאים באו בזה הספר דווקא ולא בספר הקרבנות תורת כהנים.
בספר זה נקבעת מועצת שבעים הזקנים שאמורה לשאת יחד עם משה את משא העם (י"א, טז-כה), ואף נקבעה הנוסחה לבחירתם מכל שבטי ישראל.
בספר זה נקראה קריאת התגר הגדולה כנגד הנהגה בכלל: "רב לכם כי כל העדה כלם קדֹשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' " (ט"ז, ג), כשלאמיתו של דבר מבקשים החולקים את ההנהגה לעצמם.

בספר זה באים לידי מיצוי הכישורים והדרישות ממנהיג של אמת: איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם… איש אשר רוח בו (כ"ז, 17-18)אף בחזונו של בלעם, לימים רחוקים, תופס מקום מרכזי המנהיג – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (כ"ד, 17)…"

[3]

• לדעת האבן עזרא ( 1089 – 1164, משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. הוגה יהודי בולט בימי הביניים. עסק גם באסטרולוגיה, מתמטיקה ואסטרונומיה) היו כאן שלש מחלוקות שונות:
  א. מחלוקת קורח ועמו מבני לוי. אלו תבעו חלק בכהונה מכח היותם משבט לוי.
  ב. מחלוקת מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. אלו תבעו כהונה מכח היותם בכורות. לדעת האב"ע, כל המאתיים וחמישים היו בכורות, והם דרשו את זכות העבודה שהייתה להם לפני שמשה פדה אותם בלויים.
  ג. דתן ואבירם לא היו לויים ולא בכורות (על פי במדבר, כ"ו, ט' – "ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם"). בכל אופן, מצאו לעצמם מקום לחלוק בתביעתם לבכורה שניטלה משבטם, שבט ראובן, וניתנה ליוסף ע"י יעקב אבינו.
• לדעת הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194 –1270, היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא) , היו כאן שתי מחלוקות:
  א. מחלוקת קורח ומאתיים וחמישים הבכורות. לדעתו, שבט לוי לא נפתה אחר קורח, וקורח טען לכהונה מזכות היותו בכור (אף כי בלבו קינא באהרן ושאף לכהונה גדולה).
  ב. מחלוקת דתן ואבירם על מנהיגות משה.

[4] תשובת משה לבני קרח. מתוך התשובה אתה למד שקרח רצה להיות חלק ממוסד הכהונה

ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.  ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה', וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.  יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל- ה' ; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.  (טז 8-11)

[5] הטקסט בעניין מרד דתן ואבירם זכה לפירושים מגוונים.

הטקסט כולל ביטויים ייחודיים- "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה.  יהַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה (טז 13-14). פירושים אפשריים-

• הגישה שהבאתי בגוף דבר התורה, מבוססת על מאמר של יהושע רוזנברג מעליות יט | מעלה אדומים | תשנ"ז : "העיני האנשים ההם תנקר" – טענת דתן ואבירם.
  המאמר מסביר- "…מה פירוש לא נעלה? …רוזנברג רואה זיקה בין ההודעה שלהם "לא נעלה". לבין  השימוש במונח "לעלות" בפרשת המרגלים.  כלב בן יפונה אומר- עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.  אך  הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. (במד' יג 30-31).
  אמנם , הוויכוח הוכרע. ידו של משה גברה על עשרת ראשי בני ישראל ותומכיהם. האנשים הומתו בנגיפה לפני ה' וכל הדור נענש. אבל הדיו של הוויכוח לא גבעו. דתן ואבירם מכריזים שלא יתנו למשה להוביל את העם בדרך ללא מוצא אל 'ארץ אוכלת יושביה' , רק כדי שיוכל לשמור אל תפקידו ועל משרתו.  'לא נעלה'…"
• הרא"מ, רבי אליהו מזרחי ( 1435–1526, רפ"ו) פוסק הלכה, איש מדע, ומדינאי יהודי-טורקי. רבה הראשי של יהדות האימפריה העות'מאנית ומנהיגה) . מסביר את מהות ההתנגדות של דתן ואבירם כך-  " לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר, אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית, שאלו עשית היינו סובלים גם הרעה, אבל עכשו שהטובה לא עשית, והרעה עשית כדי שתשתרר עליו, אינו דבר מועט שנוכל לסבלו"
• האברבנאל (רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל  היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, שנודע בפירושו על התורה והנביאים ובתפקידיו כשר האוצר של כמה ממלכות באירופה: פורטוגל, קסטיליה, אראגון ונאפולי. ניסה לפעול לביטול גזירת גירוש ספרד)- מציג את המהלך של משה מול דתן ואבירם כניסיון ל'הפרד ומשול'.
  • וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם –.. כדי לדבר עמהם ולתת להם מינוי והנהגה מה' על העם בעלותם אל הארץ, או לתת להם קרקעות מיוחדות בירושת הארץ תחת בכורות אביהם, וכל זה להפרידם מקורח ועדתו.
  • הם השיבו: לא נעלה, כלומר – ולמה זה תקראנו לפייסנו בשררות ומתנות בעליה לארץ, והנה אנחנו לא נעלה בארץ, הלא ידעת כי במדבר נמות. ואם תאמר שתתן לנו מתנות וחסדים בבואנו לארץ – לארץ ההיא הטובה לא הבאת אותנו, ואיך תתן לנו בה נחלות?
• ילקוט שמעוני, תהילים ק"ו. ( ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים קדומים המסודרים לפי פסוקי התנ"ך. זהות המחבר וזמנו שנויים במחלוקת בין החוקרים. יש המשייכים זאת למאות 11 או 13): " ר"ש בן ינאי אומר: נמנו ישראל במדבר למנות דתן במקומו של משה, ואבירם במקומו של אהרן, שנאמר: נתנה ראש ונשובה מצרימה". מדרשים אחרים מרחיבים את המעמד המרדני של דתן ואבירם גבר לתקופת בריחתו הקדומה של משה ממצרים, לאחר הרג המצרי. מדרשים אלו מזהים את דתן ואבירם כאלו שאמרו למשה אחר שנזף בעברי המכה עברי אחר. כנראה תוך הסתמכות על  מונחי השררה הדומים. כאן- "כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר". שם:   "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" ( שמ' ב 12).

[6] למשל-

• באירוע המרגלים – משה אינו מתמודד עם העם בצורה עצמאית
  • משה מנסה להסביר לבני ישראל- וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל-פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יד5)
  • הסברו לא צלח -וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים . (יד10)
  • ה' נחלץ לעזרתו י וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה … . אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ
  • משה לא מסכים עם ה' , ה' נענה לו ומעניש שדור המדבר לא יכנס ארצה.
  • ב"י השתכנעו..
• בקברות התאווה- משה סביל לחלוטין
  • העם התאווה לאכול בשר כבמצריים ומתלוננים.
  • ה' כועס ומכה– ויִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (יא 1)
  • משה מתפלל לכבות את האש
  • ולאחר התפתחויות נוספות, משה מתפטר מייאוש– וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל—ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ (יא 11-12).

[7] מדוע מתלונן העם ואומר- אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם ה'?

• אומר רש"ר הירש ( הרב שמשון בן רפאל הירש (1808 –1888) רב גרמני, מאבות הנאו־אורתודוקסיה במאה ה־19) – "הם סברו, כנראה, שה' בחר באהרן כדי לתת על ידי כך הצטיינות אישית למשה אחיו; ומאתיים וחמישים האיש נענשו משום שפגעו פגיעה אישית במשה ובאהרן; ואילו מחלו אלה על עלבונם, היו יכולים – וחייבים – למנוע את אובדנם של אבות משפחה כה רבים. הם לא הבינו את הצד הענייני של המאורע, לא תפסו שמחילה לא הייתה מתקנת את החטא אלא היה צורך בהכרעה אלוהית, ורק כך היה אפשר להציל ולקיים את המפעל האלוהי"
• הרמב"ן- האשימו אותם  על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים. כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו.

[8] משה מול המערערים על שליחותו — דברי הרב אלחנן סמט:

"…נוכל לסכם את מה שנתברר לנו בעיוננו עד עתה: צודקים המפרשים הרואים במעשים המכריעים שמסופר עליהם בפרשתנו – מבחן הקטורת, בליעת המורדים באדמה ועצירת המגפה בקטורת – מעשים שנעשו ביזמתו העצמאית של משה, בלא שנצטווה על כך בנבואה מאת ה'. משה מופיע בפרשתנו פעם אחר פעם כנביא הפועל על פי שיקול דעתו, וה' נענה לו ומחולל נסים כפי שגזר אומר.

השאלה היא, מדוע פועל משה בדרך זו דווקא באירועים הללו המתוארים בפרשתנו, שכולם קשורים במרד קרח? מעטים הם המקומות בתורה שבהם פועל משה על דעת עצמו. כפי שהראה בעל העקדה, רוב רובן של פעולותיו נעשו בנבואה מאת ה', שהרי משה הוא נאמן ביתו והנבואה מזומנת לו בכל עת. ובכן, מדוע אין ה' מנחה את משה בפרשתנו בהתמודדותו עם החוטאים, כפי שהדבר בדרך כלל?….
…הנביא בישראל איננו כלי בלבד להעברת דבר ה' אל נמעניו, אלא הוא שותף פעיל במאמצים להשגת מטרתה של שליחותו . יש ששליחותו מחייבת אותו בפעילות עצמאית, שבה עליו להעמיד לרשות המשימה המוטלת עליו את כישרונותיו ואת שיקול דעתו, את תכונות אישיותו ואף את חייו האישיים…"