פרשת שלח: יומן מסע של סְתוּר בֶּן־מִיכָאֵל לְמַטֵּה אָשֵׁר

פרשת שלח: יומן מסע של סְתוּר בֶּן־מִיכָאֵל לְמַטֵּה אָשֵׁר | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ"ג

English

השנה שנייה ליציאת מצרים בחודש השלישי

ירח מלא מאיר את השמיים ואני מתרגש. עוד יומיים אצא לדרך לתור את הארץ שהובטחה לאבותינו לפני כל כך הרבה שנים. ולחשוב שלפני רק שנה וכמה חודשים היינו עבדים במצרים. כל כך הרבה דברים קרו מאז – קריעת ים סוף ומעמד הר סיני – אבל הכל היה בגדר אירועים חד-פעמיים. עוד מעט נזכה לגאולה קבועה בארץ. קיבלנו הוראות מפורטות איך לסדר את המחנה. מִפקד העם הראה לנו מי הוא מי בתוך כל העם הרב הזה. יצאנו לדרך ונשאר רק לעלות ארצה ולהתיישב. הלוואי שזה היה כל כך פשוט. משה, בשם ה', הבטיח שהארץ היא טובה אך לחלק גדול מהחבר'ה, המכירים רק את מצרים ואת המדבר, קשה לדמיין ארץ טובה שתלויה בגשם, שאין בה יאור לספק מים באופן קבוע. לכן משה מינה נשיא מכל מטה להשתתף במשלחת מיוחדת אשר תפקידה לתור את הארץ ולראות במו עינינו לראות את טובה היא ולהביא חזרה דוגמאות כדי להוכיח שאכן הארץ טובה.

היום ה-12 למסע

עברנו את הגבול ללא קושי, הרי תיירות היא ענף כלכלי חשוב. והתחלנו לטייל מִמִּדְבַּר־צִן עַד־רְחֹב לְבֹא חֲמָת׃ עוד מתוכנן לנו לעלות בנגב ולבוא הר חברון (עיר עתיקה מאוד שנבנתה שבע שנים לפני צוען מצרים).

היום ה-25 למסע

הגענו לנחל אשכול. קטפנו רימונים ותאנים וגם אשכול ענבים שהיה כל כך גדול שאדם אחד לא יכול היה לשאת אותו ושניים מאתנו נשאו אותו במוט. באמת ארץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, מרשימה מאוד, ובכל זאת – על אף הבטחה אלוהית – מתחיל לעלות בי ספק שאנחנו חזקים מספיק, מיומנים מספיק ונבונים מספיק לעבד ארץ שונה כל כך מה שהכרנו ולהחזיק בה.

היום ה-28 למסע (אחד בחודש החמישי)

התחלנו בדרך חזרה אל מדבר פארן קדשה, ובדרך דנים בדו"ח שנגיש כאשר נגיע. יש חילוקי דעות. ועוד איך.

• הושע (סליחה, יהושע) וכלב הנאמנים והתמימים רואים את הקשיים אך מתעקשים "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ."

• הפחדנים זוכרים רק את גובה הביצורים ואת כוחם של האנשים, במיוחד העמלקים הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק, שהיינו כַּחֲגָבִים בְּעֵינֵיהֶם (או שמא רק בעינינו?). אי אפשר כלל לדבר אתם.

• יש מי שמעז להציע שנבקש להישאר במדבר לנצח. חבל שנסענו מהר האלוהים הם אומרים, למה לנו לעבוד קשה אם נוכל לאכול מן וללמוד תורה בשקט עד עולם.[*]

• אני מבין את הפיתוי אבל התורה כוללת גם מצוות רבות התלויות בארץ – תרומות ומעשרות, לקט ופאה, שמיטה ויובל. לא יתכן לקיימה לאורך זמן במדבר. אולי אפשר להציע פשרה: המתנה של שנתיים-שלוש נוספות להתחזק וללמוד את פרטי הפרטים של ההלכות.

היום ה-40 למסע (שמונה בחודש החמישי)

שבנו מתור את הארץ מקץ ארבעים יום, באנו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. הראינו את פריה ודיווחנו. בנוסח הסופי קול הפחדנים גבר: "בָּאנוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה־פִּרְיָהּ׃ אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם־יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם… לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ."

שוב ושוב הם חזרו על אותם הדברים בקול מתלהם וגובר. משה ואהרון נדהמו. אני לא הצלחתי להכניס אפילו מילה. כלב הצליח לפתוח את הפה אך ללא הועיל. יצאה דִּבַּת הָאָרֶץ.

סבלנותו של ה' פקעה. במקום שנתיים להכשרה המקצועית ולעיון הִלכתי, קיבלנו 38 שנות עונש. וזה רק אחרי שמשה הזכירו כי לה' כי הוא "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֺן וָפָשַׁע וְנַקֵּה…"

שנה שלושים ושניים ליציאת מצרים

סתור בן־מיכאל מת בתחושת החמצה חזקה ומרה שלא הצליח לסתור את דיווח הדיבה. לפני מותו מסר את יומנו לבנו מיכאל.

השנה המאה וחמש עשרה ליציאת מצרים (שנת ה-75 ליישוב הארץ)

קבלתי היום את יומנו של סבי, אשר אני נקרא על שמו. אני קורא ובוכה, על הדור שאבד במדבר ועל העם שעדיין לא למד לא לתת לפחד להשתלט עליו.

————

[*]ר' שניאור זלמן מליאדי ("אדמו"ר הזקן") ליקוטי תורה, פרשת שלח א. זו העמדה שהציתה את דמיוני אבל הפיתוח והמסקנה שלי הם.