פרשת כי תצא: שכר המצוות | סאם ליימן-ווילציג, אלול תשפ"ד
בפרשת השבוע שלנו, פרשת כי תצא, נמצאות לא מעט מצוות חשובות. בין כולן יש אחת שהיא לכאורה כל כך שולית, שניתן לשאול מדוע היא מופיעה בכלל בתורה, כשישנן סוגיות כבדות משקל אחרות שאינן מופיעות כמצוות דאורייתא (מישהו שמע על המצווה ״כבד את סַבֶיךָ ואת סַבתוֹתֶיךָ״? אני לא מכיר כזה). המצווה שאליה אני מתייחס היא מצוות שילוח הקן, הציווי לשלח את הציפור האֵם מקן בו נמצאים ביצים או גוזלים לפני שלוקחים אותם למאכל או לגידול:
כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ו).
אולם, ייתכן שדווקא השוליות של העניין מלמדת לקח אחד או שניים, ואולי שניים כאחד. הכוונה למסר חשוב לגבי המצוות בכללותן ו/או על התנהגות האדם השואף לחיות חיים מוסריים.
נתחיל בלקח הראשון. לפעמים, הדרך ללמוד משהו על מצווה ״סתומה״ הינה לחפש לשון דומה במצווה אחרת. כאן דווקא הסיפא של הקטע הקצר הזה מעניין במיוחד: לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. איפה אנו מוצאים ניסוח מאד דומה? באחד מהמצוות המפורסמות והחשובות ביותר בתורה:
שמות כ: י״ב – כַבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ.
מה פשר ההקבלה בין שתי מצוות אלו – אחת יחסית שולית מבחינה חברתית והשנייה מרכזית וחשובה מאין כמוה? תשובה אפשרית אחת (ומאד סבירה) היא שהתורה מנסה כאן ללמד אותנו שאין ״להשוות״ את החשיבות של המצוות – כולן חשובות באותו משקל, על אף שלכאורה אין זה נראה כך. התורה אינה מרבה (בלשון המעטה!) להודיע לנו מהו ה״שכר״ בקיום מצוות אלו ואחרות, כך שהעובדה שהיא עושה זאת דווקא בשתי מצוות כל כך רחוקות זו מזו בחשיבותן (לכאורה), דורשת מאיתנו להבין שכולן חשובות ואין לחשוב ״אם אעשה רק את אלו הנראות לי הכי חשובות, דַיֵיני״.
אך אם כבר התייחסתי לחשיבות החברתית של מצווה זו או אחרת, באה מצוות ״שילוח הקן״ ללמדֵנו לקח פסיכולוגי מאד חשוב. ניתן לקרוא לו ״התנהגות המדרון הַחְלַקְלַק״ – אם אנו מרשים לעצמינו לעשות משהו קטן לא כל כך מוסרי, אנו עלולים להידרדר די מהר לעוולות גדולות בהרבה. כולנו מכירים את התופעה: ״זה רק דבר פעוט״ מביא ל-״זה לא כל כך נורא״ וזה מוביל ל-״כולם עושים את זה״ ובסוף: ״לא יתפסו אותי״ וכן הלאה. ואין זה משנה אם מדובר בעוול קטן נגד אנשים או חוסר רגישות לעולם בעלי חיים. תופעה ידועה לעבריינים קשים: כילדים הם היו מענים חתולים וכלבים – ומשם ״עלו כיתה״ לאגרופים נגד ילדים ולבסוף רציחות וכדומה.
התורה באה למנוע את תחילתו של תהליך זה: אפילו אצל ציפורים אנו חייבים לפעול ברגישות – ואם נעשה זאת, על אחת כמה וכמה יהיה זה קל לנו להתנהג כיאות לבני אדם בחברה האנושית.
וכאן גם נמצאת תשובה לשאלה אחרת לגבי פסוקי ״שילוח הקן״ התמוהים: מה הקשר בין שילוח הציפור לאריכות ימים של האדם? התשובה היא אותה תשובה: בלי רגישות מוסרית לבעלי חיים, אנו עלולים להגיע מהר מאד להתנהגות לא הולמת מול בני אדם – דבר שעלול גם להביא לעימותים איתם אשר יסתיימו ברציחתנו! כמו שמעשים טובים קטנים שלנו עשויים להביא לתועלת אישית גדולה, כך גם מעשים רעים זעירים עלולים לגרום בסופו של דבר לפגיעה אנושה בחיים שלנו.
אסיים בפרפראזה על אמירה מפורסמת: ״סוף מעשה (טוב גדול) במחשבה תחילה (קטנה חיובית)״.
שבת שלום!
——————