פרשת שופטים: | שושנה מיכאל צוקר, אלול תשפ"ד
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי… שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… (דברים יז:יד-טוא).
פסוקים אלו הם דוגמה קלאסית לרב-משמעותם של זמני הפועל בעברית מקראית. האם יש מצווה למנות מלך או שמא יש רשות למנות אחד, אם העם מתעקש? השאלה עולה כבר בימי השופטים כאשר העם אכן מבקש מלך וה' מסכים בתסכול ובעצב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי־אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח:ז). זו תחילתהּ של מחלוקת בספרות חז"ל והיא נמשכת עד עצם היום הזה.
במקום לסקור את השתלשלות הדיון במשך הדורות, אציג כמה מקורות למחשבה מן העת החדשה, הבוחנים את השאלה בעולם בו רב מדינות העולם אינן נשלטות על ידי מלכים גם אם יש להן בית מלוכה בעל סמכויות סמליות.
ר׳ חיים דוד הלוי (1998-1924), הרב הראשי של תל אביב-יפו וחתן פרס ישראל לספרות תורנית, ראה בעמימותה של התורה דבר ראוי:
יש בתורה שטח מסוים בו הדברים באו במתכוון סתומים ועמומים. בשום פנים אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך, באה כה סתומה, עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא בכלל מצוה או רשות…. ולדעתי, זו כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר: א. לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה במתכוון מלקבוע תחומים ברורים ומוגדרים. ב. לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על פי משטר מסוים, והשאירה את הבחירה לרצונו
החופשי בשטחים אלה. (שו"ת עשה לך רב, ג).[1]
ר׳ שאר-ישוב כהן (2016-1927) הרב הראשי של חיפה, הלך צעד נוסף, והזהיר כי כל מאמץ ליישם דגמים קודמים בעולם משתנה לא יגמר טוב:
כל מי שחושב שאפשר לקחת את הסעיפים מ"משנה תורה" לרמב"ם ולהפוך אותם לחוק המדינה כמות שהם, בלי להתחשב בנסיבות, הוא לא רק עם הארץ, הוא יותר מזה, הוא טועה ומטעה את הרבים…. אי אפשר לפסוק היום על סמך נוסח קדום, ומבלי להביא בחשבון את השינויים שחלו מאז ועד היום. (בין דמוקרטיה ליהדות: דיון)
ר' יהודה שביב (2018-1941), ר"מ בישיבת הר עציון, הדגיש את המילים " ככל הגויים" וקבע:
אם רצונו של העם לסגל לעצמו מערכת שלטונית מוסדית כמקובל בעמים האחרים רשאי הוא, ורשות זאת מקבלת גושפנקה של מעלה והופכת מצווה… כשסוברים בני אדם שהדרך היותר ראויה היא שלטון נבחרי העם ישירות, כי אז תהיה זו המצווה ("דמוקראטיה ויהדות").
אבל מי כמונו, ישראלים בעשור השלישי של המאה ה-21, יודעים שבדמוקרטיה יש הרבה אתגרים. לכן אני רוצה לסיים עם דבריו של ר' חיים הירשנזון (צפת, 1857- הובוקן, ניו ג'רזי, 1935). הירשנזון היה בין ראשוני המזרחי בארץ ישראל אבל נאלץ להגר כאשר הוטל עליו חרם עקב דעותיו הרדיקאליות (
בין השאר, טען שרצוי ללמד מקצועות חול, כמו מתימטיקה, בעברית וכן שלנשים מותר ולהצביע וללמד בנים). בתגובה לדיונים בקונגרס הציוני ב-1918, הוא התחיל להתוות מסגרת הלכתית עבור מדינה יהודית דמוקרטית,[2] בה הוא שלל מכל וכל את האפשרות להמליך מלך בשר ודם על העם במאה העשרים. אם אין מלך אזי יש בית מחוקקים וצורך למנוע מבית זה להעביר חוקים לא סבירים שהציבור לא יכול לעמוד בהם. לכן הציע הצעה מקורית ביותר:
ראוי באמת שלבית המחוקקים יהיה בבית רופאי הנפש מיוחדים לבקר את מצבם הנפשי של המחוקקים. בכל פעם טרם נכנסין לחוק חוק חדש, ואחרי שיוצאים מן הועידה לא יוציא החוק לחוץ טרם תהיה הסכמת הרופאים על דעתם שהיה שפויה (אלו דברי הברית, ח"ג ע' 63).
מה היינו עושים עם קצת שפיות שלטונית?
[1] דברים דומים כתבו ר׳ משה צבי נריה ור׳ נפתלי רוטנברג, ועוד אחרים.
[2] בסדרת מלכי בקודש בשישה כרכים.
——————