פרשת כי תצא: שפה אחת לנשים וגברים

פרשת כי תצא: שפה אחת לנשים וגברים | מיכל פרם כהן, אלול תשפ"ג

 מתוך שלל ההלכות המפורטות בפרשת "כי תצא", הלכה אחת מוכרת לי היטב משנות מחקרי לעבודת הדוקטורט, שהופיעה כספר בשנה שעברה:[1]

לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה:  כִּי תוֹעֲבַת ה'  אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה (דברים כב, ה). 

הסופר והמבקר דוד פרישמן (1922-1859) הסתמך על הלכה זאת כאשר יצא נגד הוראת השפה העברית לבנות בחברה היהודית במזרח אירופה. כך כתב במאמר שפורסם בעיתון עברי ברוסייה ב-1887:

מתנגד הייתי תמיד לאחיותינו הלומדות שפת עבר, ולא האמנתי מעודי כי יש אשר תוכל אשה ללמוד את השפה הזאת בתמים ובלב שלם, וכי טהורות תהיינה המחשבות אשר הביאו אותה ללימוד הזה [..] שפת עבר – אמרתי תמיד – כלי גבר הוא, ולא יהיה כלי הגברים על האשה, כי ביום קחתה לה את הכלי הזה וחדל להיות כלי והיה לשמלת אשה.^[2] 

לעומת פרישמן, המשורר יהודה ליב גורדון (1892-1830) לא רק שתמך בהוראת העברית לבנות, אלא אף עודד את קומץ הנערות שניסו לכתוב בעברית להעז ולפרסם את כתביהן. אחת מהן הייתה שרה פייגה פונר (1937-1854), נושא המחקר שלי. היא שלחה לגורדון כתב יד של רומן עברי, והוא שלח לה את הערותיו ותיקוניו. ב-1881 פרסמה שרה פונר את כתב היד בבית דפוס קטן בווילנה תחת הכותרת אהבת ישרים, ותוך כמה חודשים הופיעו שתי ביקורות על הרומן: אחת של גורדון והשנייה של פרישמן. גורדון חגג את הופעתו של הרומן העברי הראשון פרי עטה של אישה, ואף ציין כי הסיבה לנדירותן של נשים הכותבות בעברית היא ההלכה "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות" (סוטה, כא ע"ב). את ביקורתו סיים בהערכה לסופרת אשר "אין ספק כי היא בעלת כשרון, ולאחר הכשרה הולמת היא עשויה להניב פירות טובים ושופעים".[3] פרישמן, לעומתו, קטל את הרומן מכל וכל, וסיים בקביעה: "תלמד נא כל עלמה ועלמה את כל אשר עליה ללמוד, ואנחנו הנה נדאג לאחריתנו ונראה לעשות את כל אשר עלינו לעשות!".[4] דבריו של פרישמן ביטאו את רצונו לשמֵר את חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים, לפיה גברים יכולים לעסוק בלימוד וכתיבה בעברית, בעוד שעלמות אמורות ללמוד את תפקידי ניהול הבית וגידול הילדים. שרה פונר לא קיבלה את המלצתו של פרישמן, ופרסמה שלושה ספרים נוספים.

בימינו, טענתו של פרישמן שהשפה העברית היא "כלי גבר" ולא "כלי אישה" נראית מצחיקה. גם בחוגים הדתיים ואפילו החרדיים, המחשבה שבנות לא תוכלנה ללמוד תורה אינה עולה על הדעת. ויש לנו סופרות עבריות רבות ומגוונות מכל המגזרים, תודה לאל. אבל כדאי לזכור שמה שמובן מאליו היום לא היה מובן מאליו בעבר הלא כל-כך רחוק, והצריך מאבק מצדן של נשים כמו שרה פונר וגברים שתמכו בהן, כמו י"ל גורדון.

———-

[1] מיכל פרם כהן, הסופרת העברית הראשונה: שרה פייגה פונר לבין מיינקין, תל-אביב: רסלינג, 2022.

[2] דוד פרישמן, "מכתבים על דבר הספרות", היום 189 (6.8.1887): 2.

[3] י"ל גורדון, ללמוד את שפת המולדת: מאמריו של י"ל גורדון ב'ווסחוד' בשנים 1881–1882, תרגום: רינה לפידוס, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ב, 154.

[4] דוד פרישמן, "משפט ספרים חדשים", הבקר אור  ו, 5–6 (מאי–יוני, תרמ"א): 391.