פרשת קדושים: קידוש היום יום | חיים פישר, ניסן תשפ"ב
"דבר אל כל בנ ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני": המצווה הפותחת את הפרשה מצווה על כולנו להיות קדושים כי ה' קדוש. התורה מציבה לנו אידיאל שעלינו לשאוף אליו. הסיבה לכך שאנו צריכים להיות קדושים נראית תמוהה במיוחד: אנו נדרשים לחקות את האל בקדושתו. בכך הפרשה שלנו מחדדת את הנאמר בפרשת בראשית: האדם נברא בצלם, מה הכוונה בעצם? במה אנו דומים לה'? תשובת התורה: ביכולת שלנו להיות קדושים או לפחות לשאוף אל הקדושה. יחד עם זאת, הדרישה משאירה את האדם במבוכה מעיקה, איך מגיעים לאותה שלמות רוחנית נכספת? הפרשה שלנו עתירה במיוחד במצוות, מתוך תרי"ג מצוות 51 מופיעות בפרשתנו. מזה אנו למדים שקיום המצוות עוזר לנו לעלות בדרגת הקדושה. האדם המקיים את המצוות מנכיח את האל בחיי היום יום שלו, מרחיק את עצמו מיצרים ומביא לסובלימציה של הפעולות הפשוטות של החיים. התורה לא משאירה את הקדושה כאידיאל בלתי ניתן להשגה, המצוות סוללות לנו את הדרך אל הנעלה והנאצל. כל סוגי המצוות מיוצגים בפרשה: עשה ולא תעשה, בין האדם למקום, בין אדם לחברו, מצוות המתקנות את החברה ומצוות המתקנות את האדם, כולן מקרבות אותנו לקדושה.
הנצי"ב מוולוז'ין מעיר שהניסוח "דבר אל עדת בני ישראל" מופיע בהרבה מקומות בתורה אך הניסוח בפרשה "דבר אל כל עדת בני ישראל" הינו מיוחד. הנצי"ב מפרש שצמד המילים "אל כל" כ "אל כל אחד ואחד" כוונת הנצי"ב היא שהמצווה להיות קדוש משמעותה שונה לכל אחד ואחד, כל אדם לפי יכולתו, הבנתו, כושרו וייעודו בחיים. ישנה דרך אחת (לפחות בשאיפה) לקיים מצוות אך יש דרכים הרבה להגיע לקדושה, קיום המצוות פועל על כל אחד ואחד באופן שונה. אם קיום המצוות הוא תנאי הכרחי לעלות בקדושה האם הוא גם תנאי מספיק?? ואם לא, מה הם התנאים הנוספים? בשאלות אלו נדון בפעם אחרת.
"ואהבת לרעך כמוך" כל כך הרבה דיו נשפך על הנושא, רבי עקיבא ראה במצווה כלל גדול בתורה. בן עזאי ראה בפסוק "זה ספר תולדות האדם ביום ברא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו" עיקרון גדול יותר. מזה אנו למדים שיש לאהוב את האדם באשר הוא אדם. שאלה: מה אם אני לא אוהב את עצמי? מה המשמעות של המצווה למי שלא אוהב את עצמו? שמתם לב שאנשים רעים העושים רע לאחרים הם אנשים אכולי שנאה עצמית? יכול להיות שהמצווה איננה באה רק לתקן את החברה והיחסים בין האנשים אלא המצווה דורשת מהאדם תיקון עצמי. קודם ילמד לאהוב את עצמו כדי שיוכל לאהוב את רעו.
בפרשה מופיעים שני סוגים של מצוות המכוונות לצדק חברתי, הסוג הראשון דואג לצדק לכל מי ששותף מלא במערכת הכלכלית אך מסיבות שונות נמצאים בתחתית הסדר החברתי וככאלה חייבים לקבל את התנאים שמכתיבים החזקים, לדוגמה: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר איתך עד הבוקר".הסוג השני בא לדאוג לצרכים המינימאליים של אלה שלא זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית (במילים של היום: אלה שנפלטו אל מחוץ למעגל התעסוקה), לדוגמה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט".
התורה מצווה לנו לדאוג גם לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לאנשים שאין מי שידאג להם. אל לנו לחשוב שמי שלא תורם למאמץ המשותף להגדלת העושר של החברה אינו זכאי לחלק מהפירות. היום, אני מציע שנהרהר על המשמעות של המצוות השייכות לסוג הראשון דווקא. (לא תעשוק…) חברות כלכליות גדולות מנצלות עד תום את מצבם בשוק כדי לעשוק עובדים, לקוחות, ספקים ומתחרים. מצד שני לכולן יש מדיניות נדיבה של תרומות לשורה ארוכה של ארגונים הדואגים לנכים, יתומים, נשים מוכות וכו'…. לאותם גופים כלכליים ולאותם אנשים פרטיים החושבים לצאת לידי חובה במתן צדקה לצורך השתקת המצפון, התורה תובעת מהם גם להתנהל בצורה הוגנת ומכבדת לכל מי שנמצא בקשר כלכלי/עסקי אתם. הקדושה נמצאת גם שם ואם נדע להתנהל נקיים אותה בכל היבטי החיים וכן… כולל בעסקיים.