חג בעומר[*]. מילים בשולי פרשת אמור | אניטה תמרי, אייר תשפ"ב
אי שם, בין "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה" ובין סיום הספירה, לאחר "חמישים יום", איבדנו משהו
אי שם, בין "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" ובין "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ" איבדנו משהו
מה שאיבדנו הוא שמחת החיים, השמחה שבאה מתוך קשר עם האדמה, עם מעגל החיים ועם תשומת הלב לעונות המתחלפות ולטבע המתחלף אתן
בני ישראל יצאו ממצרים, על-פי הדעה המוסכמת, בסביבות 1225 לפנה"ס. מרד בר כוכבא הסתיים בשנת 135 לספירה. חשבון פשוט (היחיד שאני מסוגלת לו) מראה לנו שהיו לעם ישראל 1360 שנה שבהם היו הימים האלה, ימי ספירת העומר, ימים של ספירה, ימים של קשר עם הקרקע, ולא ימים של אבלות
דברים נוראים עשה מרד בר כוכבא לעם ישראל. בימים ההם הייתה זו שואה אדירה שבה הושמד חלק גדול מאוד מהעם היושב בארץ. רבבות אנשים נטבחו, רבבות מתו במלחמה קנאית ואבודה מראש, ואנחנו, הדורות שאחרי, קבלנו שלושים ושניים ימי אבלות, או ארבעים ושמונה ימי אבלות, תלוי, כמו בכל דבר בעמנו, מי סופר
ואני רוצה, לרגע, לבקש, בואו נוציא את האבלות מספירת העומר. בואו נראה כמה יפים הלילות של כנען, באותם חמישים ימים שבין חג פסח לבין חג השבועות
אביב בארץ. התאנה חנטה פגיה, עת הזמיר הגיע. הטבע מוריק ופורח בהבטחה של פרות עסיסיים שילוו אותנו בקיץ הלוהט שעוד יגיע. הימים האלה הפכפכים הם. החקלאים שהניפו את העומר מביטים לשמיים בחשש. אם יבואו גשמים שלא בעתם, תיהרס התבואה. אם יבואו ימי שרב שלא בעתם, תיהרס התבואה. ומי כמונו מכיר את הימים האלה, הימים שבין סוודר לבגד ים, הימים שבין נעלי בית לרגליים יחפות. מרצפות האבן שלנו מכאיבות מעט לכפות הרגליים בבוקר, מנחמות אותן בצוהרי היום, מצננות יותר ממה שהיינו רוצים לעת ערב. אנחנו יוצאים לדרך כשחלון המכונית סגור בפני צינת הבוקר, פתוח כעבור זמן לרוח, ושוב נסגר כדי ליהנות מהמזגן – וכל זה תוך שעה
אבל הלילות, הלילות כל כך יפים הם. ואולי בשל כך נעשית ספירת העומר בערב, לאחר שעבר עוד יום, לאחר העצב על השרב או השמחה על הטפטוף הקל. ספירת העומר "סוגרת" עוד יום של ציפייה לקציר
"עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". הלילה, על ריחות האביב המשכרים שלו, השמיים הבהירים שמאות כוכבים מאירים לנו בהם, הירח הזוהר כל כך שהוא מטיל את צלם של ההולכים על האדמה, הלילה נועד לאהבה. "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי אהובתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה"
זמן הפסח הוא זמן התעוררות האהבה. הורדנו את עטיפות החורף וגופנו מרגיש את מגע השמש המלטפת. אחרי חג השבועות יהפוך מגע רך זה לצריבה יוקדת. ימי העומר הם הימים שבין האהבה החדשה, הצעירה, זו שיוצאת לכרמים ואל גינת האגוז, לבין האהבה הבוגרת בגורן השעורים. בחמישים הימים האלה מבשילה לא רק התבואה, אלא גם האהבה. האהבה של רות ובועז איננה רוויה מחמאות ותיאורי אהבים. האהבה של רות ובועז היא אהבה בוגרת, אהבה שבאה בעקבות כאב ואובדן. האהבה של חג השבועות היא אהבה של הקציר, של יזע, של עבודה קשה, של עמל שהגיעה לסיומו, ועכשיו אפשר להתברך בו
לו לא היינו נוהגים מנהגי אבלות, היו ימי ספירת העומר ימים של שמחה, ימים של "קול חתן וקול כלה" מדי ערב בערב. היינו נהנים משירים וממנגינות שחוברים לשירת הציפורים ולפעיית הטליים והגדיים הצעירים. היינו רוקדים כמו עלי הגפן החדשים ברוח האביב
אבל אנחנו, בין "ממחרת הפסח" לבין "חמישים יום" אבדנו משהו. אבדנו את שירת האביב. אבדנו את שירת האהבה ובמקומם לקחנו על עצמנו ימים של אבלות ולילה אחד של מדורות. מעבר לכישלון המדיני והצבאי, מעבר לטבח ולייסורים ול"יצתה נשמתו באחד", מעבר לכל הסבל הנורא, לקח לנו בר כוכבא את לילות האביב ואת ימי האהבה
בואו, לרגע, נוציא את האבלות, את ההיסטוריה ואת המלחמות מהעומר. בואו, לרגע, נברך על הלילות היפים שבין האהבה החדשה בכרמים לבין האהבה הבשלה שבגורן
————-
[*] גילוי נאות: את הטקסט הזה כתבתי לפני למעלה משני עשורים. דבר לא השתנה – אני עדיין מצרה על כך שאנחנו אסורים בשמחות בימים הכי יפים שהארץ הטובה שלנו מעניקה לנו