פרשת חוקת: מות מרים וכעסו של משה

פרשת חוקת: מות מרים וכעסו של משה | סם ליימן-ווילציג, תמוז תשפ"ה
כולנו מכירים את הסיפור המפורסם בפרשת השבוע על בני ישראל ששוב התלוננו על מחסור במים, ומתוך כעס משה היכה בסלע פעמיים. לאחר מכן אלוהים מעניש את משה – לא הוא שיוביל את עמו אל הארץ המובטחת.
חז"ל הקדישו זמן רב לשאלה מדוע קיבל משה עונש כה דרסטי? עם זאת, הנה שאלה אחרת: מדוע משה כעס כל כך? אחרי כל ההתעללות וכאבי הראש שהצליח לעבור עם בני עמו הקשוחים במשך 40 שנה, מדוע בפעם הראשונה הוא באמת "מאבד את זה"?
כדי להשיב על שאלות תורניות, צריך לשאול מה חסר בטקסט, מה הטקסט משמיט. והנה מה שמופיע בפרק השני בפרשת חוקת (שמות כ):

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵש; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה (פסוקים א-ג).

ואז בסוף אותו פרק:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר. וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (פסוקים כז-כט).

האם יש הבדל משמעותי בין סיפור מותה של מרים וסיפור מותו של אהרון? כן, וההבדל טמון במה שלא נאמר על מותה של מרים: אף אחד לא מתאבל עליה! כשמת אהרון, בני ישראל מתאבלים חודש שלם. לאחר מותה של מרים, הם פונים למשה ומתלוננים על המחסור במים.

עבור משה, זה היה מצב בלתי נסבל. הרי הוא חייב את כל חייו למרים – בשני מובנים. מבחינה פיזית, אלמלא הייתה מלווה את התיבה הקטנה שבו הוא, תינוק בן שלושה חודשים, צף במורד הנהר, הוא היה מת – כנראה טרף לאחד מהתנינים הרבים לאורך הנילוס. מבחינה רוחנית ותרבותית, אם הוא היה שורד את לא היה נהרג בנהר והנסיכה המצרית הייתה מוצאת אותו, בלי שֶמִרְיָם הציעה את אימם כמינקת, משה היה גדל מצרי לגמרי ללא כל תודעה עברית כלשהי.

אז מה יש לנו כאן? לא רק שמשה מלא צער על מותה של אחותו האהובה, אלא גם מלא כעס על כך שאף אחד אחר לא מוכן להתאבל עליה. ומרים לא הייתה רק אחותו של משה: היא הייתה מנהיגת נשות ישראל, כפי שראינו בשירת הים שהובילה לאחר טביעת מרכבות מצרים בים סוף.

יתרה מזאת, נדמה לי שכתבי הקודש מרמזים אפילו יותר מכך: האם זה לא קצת מוזר או יותר ממקרי ששני המשפטים האלו באים בזה אחר זה? שוב… וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה….
יש כאן קשר ברור. ראשית, מרים הצילה את משה התינוק על המים. שנית, מרים שרה את שירת הים – בני ישראל ניצלו על ידי המים. ושלישית, שלוש מתוך ארבע האותיות של שמה: ״מ(ר)ים״ – מים!

התורה, בדרכה העקיפה אך הלא כל כך מעודנת, אומרת לנו שבלי מרים לא היו מים – או להיפך: אולי פתאום לא היו מים כי אף אחד לא התאבל על מרים!! ואכן, אם נחלק את שמה לשניים, נקבל: מַר יַם – מים מַרִים! זה בדיוק מה שבני ישראל השיגו על ידי התעלמות ממותה של מרים. אלוהים אומר לבני ישראל שהם טעו בכך שלא התאבלו על מותה של מרים – ונדרש משה הכועס כדי לספק להם מים שוב.

נותרנו עם שאלה אחת אחרונה: מדוע התאבלו על אהרן ולא על מרים? הנה הניחוש שלי: אהרון היה גבר, מרים אישה. העִברים עדיין החזיקו בתפיסה הלא-יהודית שנשים אינן שוות הרבה – ובוודאי שלא ראויות לכבוד משמעותי. משה ידע אחרת; לכן, הכעס שלו.
אבל אולי, רק אולי, הכעס שלו לא היה לגמרי ספונטני. אולי היה לו מסר מכוון: לומר לבני ישראל שהם טועים בגישתם לנשים, או לפחות למנהיגות. אם כן, הוא הקריב את הקורבן הגדול ביותר כמחווה לאחותו האהובה – ומשם הוא הציב את העם היהודי על דרך ארוכה ומפותלת להערכה גדולה יותר של מקומן של נשים ביהדות ובמסורת היהודית – אשת חיל מי ימצא.

–