פרשת בלק: האם ניתן היה לממש את מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב ואיך

פרשת בלק: האם ניתן היה לממש את "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב" ואיך | אסתר ואלי מיאסניק, תמוז תשפ"ה

לאחר מילות השבח הנהדרות של בלעם :"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל… כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. (כ"ד 8)- מדווח המקרא על מהפך: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב." (כ"ה,1). הזנות עם בנות מואב הינה חלק מעבודת האל בעל- פעור. מה קרה לעם שקיבל תשבחות כה רבות מבלעם? מה הביא את ישראל, לאחר כ 40 שנים במדבר, למהפך של התחברות לבנות מואב ו/או להתחברות לאל בעל פעור?

המונח הפותח "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל ", גדוש בכוונות טובות לגבי ערבות מואב.

• הבטוי "וַיֵּשֶׁב" משמש לתאר מגורים שמתפתחים עם הזמן לקראת שיא כלשהו. למשל-
  • וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בר' לז1)
  • וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד (בר' מז 27)
  • וישב דוד במדבר במצדות וישב בהר במדבר זיף ויבקשהו שאול כל הימים ולא נתנו אלקים בידו: (שמ"א כג 14)

והשיא שעומד להתרחש בערבות מואב – יתואר בהמשך:

• מהלך ביאור התורה בערבות מואב:”בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת"( דב' א5)
• מהלך מנוי יהושע : "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה"(דב' לד 1-12)

• עוד נשים לב שהמונח "ישראל", בתוך צמד המילים הפותח את אירועי ערבות מואב "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל ", הוא חדשני יחסית. (ע"פ הרב שמעון קליין -תורת הר עציון).
  • בספר ויקרא הוא אינו נזכר
  • בספר במדבר הביטוי נעדר בתחילת הספר, ואט אט מופעיו של המונח "ישראל" , הולכים ומתרבים. התהליך – מהווה ביטוי לתודעת זהות ההולכת ומתפתחת במהלך הספר.
    • בחלקו הראשון אזכורו הוא פעם אחת – בדיבור משה אל חותנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" ( י',29).
    • בשנת הארבעים מופעיו הראשונים הם במקומות שקיימת בהם הנגדה לעמים אחרים, או בהקשר למלחמות משה בעבר הירדן (כ"א, 1-3, 7 ועוד).
  • עוד יש לציין שבספר דברים תודעה זו מבשילה, והיא נוכחת בפרשיות השונות בדומיננטיות רבה.

מיד לאחרי הכוונות הלאומיות הטובות במונח הפתיחה "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל ", מופיעה תמונה שונה מאד של העם.

• ההצמדות לבעל -פעור ועונשה
  • החטא– "וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (כ"ה 1-2)
    מה הביא את חלק מהעם שאמר "נעשה ונשמע" ושטעה מאד בעבר כבחטא העגל, לחזור למצב מעין זה? המסר הוא לכאורה שבני ישראל אינם מגובשים וכנראה אינם מוכנים עדיין לכניסה לארץ.
  • מי החוטאים? רבים מאד מישראל כולל מנהיגי העם כזמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון. כלומר "אליטה" מסוימת. מה גם שכנראה היה שיתוף פעולה בשתיקה של חלק מהמובילים בעם. שהרי לא ראשי העם ולא השופטים הצליחו להפסיק את הסטייה (כ"ה 3-4).
  • חומרת החטא – הנשיא של שבט שמעון, זמרי, קיים יחסי אישות, לעיני כל ישראל, בפתח אוהל מועד עם בתו של אחד מחמשת נשיאי מדין. זוהי אירוניה של המקרא- בשטים שבערבות מואב פוגעים באוהל מועד שהקים משה במדבר מקרשי עצי שטים מצופים זהב ומחוברים בטבעות זהב.
  • העונש הוא חמור. מגיפה קשה " וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף”. החומרה מאוזכרת בהמשך המקרא חזור והזכר:
    • בנאומו האחרון של משה: ”עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹוקיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹוקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דב' ד 3-4).
    • בעקבות בניית המזבח בעבר הירדן המזרחי על ידי בני שבטי ראובן וגד, באים נציגי שאר השבטים אליהם ומאשימים אותם בבגידה בה'. בין היתר הם אומרים להם: ”הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'” (יהשוע כ"ב 17).
  • אך איפה ההנהגה? היכן משה ויהושע?
    • התמיהה הבסיסית היא- איך לא נזהרה ההנהגה מאירוע מסוג זה. האם ננקטו אמצעי מניעה בעוד מועד?
    • גם דרך ההתמודדות העכשווית תמוהה-
      • משה אמור להוקיע את המנהיגים – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" . אחד ההסברים להוקעת המנהיגים הוא שהרי הם לא פעלו כדי למנוע ההתמוטטות של העם.
      • אך משה מנחה אחרת- "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" . משה מבקש לא רק להוקיע אלא גם להרוג.
      • השופטים לא מצליחים בכך. העם שרואה שהנחיית משה לא מיושמת ואת הזלזול המופגן של זמרי בערכים הבסיסיים- בוכה. " "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
    • המציאות מצמיחה גיבור חדש – כיוון שדרך הפעולה בה נקטה ההנהגה הנוכחית לא הצילה את המצב.
      • "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (כ"ה,7-9).
        • בשלב ראשון מתוארת ראייה, ללא הסבר ברור -מה ראה?
        • בשלב השני אתה למד שהראייה פירושה כנראה, הבנתו את מהות האירוע. שהרי, הראייה מופיעה אחר תיאור הבעייתיות של ההנהגה ב כ"ה 1-6 ובכי העם הנבוך בכ"ה-6.
        • בשלב השלישי, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה . הוא מבדיל עצמו ומוכן להיות שונה.
        • בשלב הרביעי- האומץ למעשה חריג: וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה.
        • בשלב החמישי-ההצלחה של המעשה החריג וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
        • הערה- ניתן להניח שהכתוב מרמז על חוסר שביעות רצון מתפקוד משה בעניין המדיינים- וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.(ל"א 1)
      • הגיבור החדש, פנחס, ממשיך ומוכיח עצמו פעמים נוספות:
        • בהמשך , פיקד פינחס על 12,000 הלוחמים שנלחמו במדין כנקמה על החטא בשיטים: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ" ( ל"א 1-6).
        • בני ראובן, גד, וחצי שבט המנשה, תושבי עבר הירדן המזרחי, בנו מזבח ליד הירדן, ונחשדו עקב כך במעל בה'. פינחס עומד בראש המשלחת שבאה להוכיח אותם על המעל ולברר את הדברים. כאשר שמע פנחס, מתושבי עבר הירדן על כוונותיהם הטהורות, הורה לעם שאיתו שלא להילחם נגדם, ובכך מנע מלחמה פנימית בעם ישראל (יהושע כ"ב)
        • לאחר מעשה פילגש בגבעה, נלחמו בני ישראל נגד שבט בנימין. בתקופה זו, שימש פנחס ככהן בבית אל, המקום בו שהה ארון הברית באותם ימים. בני ישראל פנו אליו כדי שישאל את ה' האם לצאת למלחמה נגד בנימין, או לחדול ממנה. שופטים כ'.

סיכום

• גם אחרי 40 שנה שלאחריהם אמורה הייתה התורה להפוך לבסיס של החברה וגם אחרי פטירת דור המדבר מתגלים בקעים בחברה הישראלית.
• ההנהגה הנוכחית- לא הצליחה לחנך כיאות את העם וכאשר העם נכנס לצרה, אינה יודעת איך למנוע זאת
• יש "אליטה" מסוימת שאינה רואה חשיבות בהכנה נכונה לכניסה לארץ- הן בכללי התנהגות והן באחדות.
• היה צורך באחד הבכירים בעם שיראה ההתרחשויות בצורה אחרת וייטול את האחריות לשנוי המצב לידיו. הוא אכן יעשה ככל לאל ידו למנוע את ההידרדרות.
• עם זאת, ההנהגה המסורתית ממשיכה לאחר מכן בתפקידה- ומצליחה לגבור על אויבים מרים כמדיין, ולהתנחל בארץ. אכן "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב".

–