פרשת אמור: מועד ומסע

פרשת אמור: מועד ומסע | עמנואל נשרי, אייר תשפ"ג

אנחנו נמצאים שלושה שבועות אחרי פסח, בשלושים לעומר, שלושה ימים לפני ל"ג בעומר. רשימת החגים בפרשה כוללת את השבת, פסח, העומר, שבועות, ראש השנה, כיפורים וסוכות. לא, לא שכחתי את יום העצמאות אולם הוא אינו מצוין בפרשה ולכן לא אדון בו.   

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ:  לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה’, עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים–דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ.  אם אתעלם מהקרבת הקורבנות כמנחה זבח ונסכים על דבר יום ביומו, נשארנו עם סימני החג: אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (ויקרא כג, לז).

כותב הרב יצחק עת-שלום: מקרא קודש: מקרא עניינו קריאה והכרזה. והמשמעות המעשית –  צריך לקרוא ולהכריז שהחג מקודש:  ענינו חגיגה ואסֵפה של קדושה, כלומר לכבוד האל; ושורש קרוא מורה לפעמים אספה כי אספת העם תהיה בקריאה, וכן שורש צעק נאמר על אסיפת בני אדם, כמו "ויזעק ברק" (שופטים ד י), "ויצעק סיסרא" (שופטים ד יג), "ויצעקו העם אחרי שאול" (שמואל א יג, ד).

ומדוע יש להתאסף ולהתכנס דווקא בשבתות וחגים?  כשעמדנו למרגלות הר סיני – לקבל את התורה ולהתגבש כעם –  המטרה של יציאת מצרים (שמות ג, יב) – ה' הבטיח לנו שאם נשמור את בריתו, נהפוך להיות "גוי קדוש" ישנם שני מרכיבים נפרדים בנוסחה זו: גוי = אומה, כלומר ציבור אנשים בעלי מטרה משותפת דאגה זה לזה וערבות הדדית; קדושה = הדבר המשותף שאליו מכוונת הקבוצה הוא תכלית קדושה. סדר זה הוא משמעותי והכרחי: אנו חייבים להשיג אחדות לפני המעבר של הקבוצה לעולם של קדושה. רק לאחר השגת מטרה כפולה זו, יכול האל להשרות את שכינתו בקרבנו, במקדש שהוקם לכבודו – שיא היותנו גוי קדוש. דבר זה מסביר מדוע כל אחד מהימים מכונה "מקרא קודש". המילה  מקרא משמשת בהקשר נוסף (במדבר י, ב): ה' מצווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף אשר ישמשו למקרא העדה – לכנס את העם. מקרא קודש,  אם כן, הוא כינוס לשם מטרה קדושה. במילים אחרות, מקרא קודש הוא בעצם הגשמת האידיאל של גוי קדוש – קבוצה המתכנסת לשם מטרה קדושה – גם אם על פניו נמסרות הוראות להתנהגות יום יומית.

המשמעות המעשית – להתאסף למטרות של קדושה בשבתות וחגים :תפילה בציבור,  סעודה משותפת. בסוכות יש תוספת, (ויקרא כג' מב'-מג') בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.   לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (כג, מב-מג). מצווה זו מאפשרת לחוות את החג בחושים פיזיים שאינם רוח התבונה: חום וקור בהתאם לעונות השנה, ריח הסכך, לשמוע, לראות את הסביבה החיצונית באופן בלתי אמצעי. הסוכה מעניקה לנו חוויה רב-חושית.

בשנים האחרונות שמעתי על רעיון מעניין אך טרם השתתפתי. הרעיון נראה לי דומה למצוות ישיבה בסוכה, בימי חג הפסח בין ימי הקודש, חול המועד, יציאה אל המדבר, הנגב שלנו למסע רגלי של שלושה או ארבעה ימים לשחזור מסעי בני ישראל במדבר, כשם שיושבים שבעה ימים בסוכה, כך שיחזור המסע מקרב לחוויות שחוו אבותינו. כשם שאכילת המצות וזבח הפסח מקרבים לחוויות ולטעמים שהיו מנת חלקם של היוצאים ממצרים. כשם שאני חוויתי את קציר העומר, הנפת העומר בערב ליל הסדר בקיבוץ גניגר, הבנייה והישיבה בסוכה, הולכת הביכורים בתהלוכה רבת רושם שנסתיימה בתרומה למדינה שבדרך, באופן יחסי לשווי היבול. אין לי ספק שפעילות כזו, צעידה ושינה במדבר תסייע לקרב לבבות כישיבה בסוכות, כצום כיפור ושאר החגים. בהם המפגש והפעילות המשותפת תורמים לקרבה להבנה האחד את השני ולאחדות.

 

דילוג לתוכן