חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת אחרי מות: השעיר לעזאזל ואחריות אישית

פרשת אחרי מות: השעיר לעזאזל ואחריות אישית | מיכל פרם כהן, אייר תשפ"ג

פרשת "אחרי מות" כוללת בתוכה דינים מפורטים על הקרבת קורבנות שביניהם בולטת הקרבת שני שעירי עיזים ביום הכיפורים. שני השעירים מובאים לפני אהרון הכהן המפיל ביניהם גורלות: גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. השעיר הראשון מוקרב כמנחה לה', ואילו השעיר השני נשאר בחיים, אך נושא על ראשו את כל עוונותיהם של בני ישראל ומגורש למדבר:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: (ויקרא טז, כא-כב).     

פירוש הפשט של "עזאזל" הוא מקום במדבר: חז"ל קבעו כי זהו שמו של צוק מסוים או הר תלול במיוחד (עז-אל). ייתכן שהשעיר הושלך ממנו אל מותו, או הושאר לגווע ברעב ובצמא. פירוש אחר ל"עזאזל" מופיע בספרים החיצוניים, למשל בספר "חנוך". כפי שכותב חן מלול בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית: "עזאזל הוא שם של ישות על-טבעית שאליה יש להקריב את התיש האומלל. בניגוד לאל, שהוא מהות הטוב, עזאזל הוא שד מרושע או אל פחות דרגה הניזון מחטאי העם." כך או כך, פעם בשנה ביום הכיפורים התיש אמור לכפר על חטאי העם.  

הנצרות לקחה לקצה את הרעיון שמישהו נועד לכפר על חטאיהם של אחרים, והפכה את מותו של ישו להקרבתו על מנת לכפר על חטאי האנושות כולה. תפיסה זו מבטלת את חשיבותה של האחריות האישית, ומאפשרת לאנשים למצוא "שעירים לעזאזל" לכל בעיה שהיא ולהתחמק מהאחריות להתמודד אתה. סביר להניח שהיהדות לא התכוונה לשחרר את בני ישראל מאחריותם האישית לעוונותיהם באמצעות השעיר המוקרב לעזאזל, או באמצעות תרנגול הכפרות שתפס את מקומו של השעיר במהלך הגלות. מנהג שנוהגים פעם בשנה אינו אמור לבוא במקום האחריות האישית שתקפה בכל ימות השנה.

הסופר יוסף חיים ברנר היה בין הראשונים שהשתמש בביטוי "שעיר לעזאזל" בעברית במובן השלילי. ברומן "בחורף" שפרסם ב-1903, כתב: "הן לחברה דרוש תמיד איזה שעיר לעזאזל כדי להתנפל עליו ולשפוך עליו את העביט של שופכין אשר בתוכה".  ברנר תיאר באופן גרפי ונוקב את טבעה של ההתחמקות מאחריות, שבה נוהגת החברה בכל ימות השנה.