פרשת ואתחנן: מצוות השבת | שושנה מיכאל צוקר, אב תשפ"ד
בלשון חז"ל חומש דברים נקרא "משנה תורה" בדומה להוראות למלך עתידי (אם יהיה) בפרק יז פסוק יח. הוא נקרא כך כי משה משנן, חוזר, על מה שמסופר בחומשים הקודמים. אבל הוא גם מְשַׁנֶּה את הדברים. לא הכל מסופר באותה הלשון כמו קודם. תוכנן של עשרת הדברות, במיוחד זה המצווה על שמירת השבת, הוא דוגמה בולטת. בדברים נאמר:
שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ׃ שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל־מְלַאכְתֶּךָ׃ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כׇל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ־וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכׇל־בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ׃ וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת׃ (דברים ה:יב-טו)
בספר שמות כתוב:
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי… (שמות כ:ח-יא).
בשני החומשים נאמר בפירוש שהשביתה ביום השביעי באה אחרי ששה ימים של עבודה. ובשני החומשים חובת המנוחה חלה על כולם. אבל יש גם שינוי משמעותי.
לעבדים המשוחררים שעמדו למרגלות הר סיני היה חשוב לשמוע כי השבת הוטמעה בבריאת העולם. אחרי שהם, הוריהם וסביהם חוו עבודה בלתי פוסקת במשך מאות שנות העבדות, ייתכן שהם התקשו להאמין כי האדון החדש שהביס הפרעה בכוח רב ועכשיו התחיל להנחית פקודות לא דורש גם הוא עבודה מתמדת. לכן הקשר לבריאת העולם היה מכריע.
חייהם של אלו ששמעו את משה בערבות מואב היו שונים לגמרי. ארבעים שנה הם אכלו מן, פשוטו כמשמעו. את השבת הם הכירו היטב כי בימי שישי נאלצו ללקט מנה כפולה של מן כי מזונם לא ירד משמיים למחרת. השבת הייתה בנויה בתוך מחזור החיים שלהם. מה שהם לא הכירו הייתה עבודה רצופה ויחסי עובד-מעביד. על סף הארץ והכניסה לחיים יצרניים טבעיים, הם צריכים לשמוע תורה אחרת המבוססת על זיכרון העבדות (שאולי החלה להישכח) ומדגישה כי אסור לדמיין את עצמם כמעבידים כדוגמת המצרים. אסור ללמוד מפרעה. יש חיים מעבר לעבודה.
במרוצת הדורות ובתנאים משתנים טעמו של יום השבת המשיך להשתנות. אחרי חורבן הבית, בגלות בבל הראשונה, הצטמצמו החיים הדתיים של בני-ישראל, ונותרה השבת כביטוי עיקרי לזהות העצמאית של הקהילה היהודית על אדמת ניכר (משה גרינברג, "חוויית השבת").
במינונים משתנים השבת של בריאה עם הימנעות מעבודה יוצרת, שבת כזכר ליציאת מצריים עם מנוחה מרעננת לכולם ושבת מלכדת של קהילתיות ליוו את העם יהודי עד לעת החדשה. בראשית הציונות, מנהיגים בולטים נאבקו שהשבת תישמר גם בקרב בהתיישבות העובדת, כפי שהפציר חיים נחמן ביאליק בחברי קבוצת גבע:
השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי-אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה בשובנו לארץ-אבות, הנשליכה אחר גוונו ככלי שאין חפץ בו?… בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם (אגרות תרצ"ג).
עברו כ-90 שנה. החיים החברתיים והכלכליים בארץ ובעולם השתנו. ולדעתי השבת חשובה מתמיד, לאו דווקא הררי ההלכות התלויים בשערה (ראה משנה חגיגה א:ח) אלא כהתנגדות למלכודת הצרכנות, המתעקשת לא להגדיר את חיינו רק לפי אמות מידה ככלכליות.
חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. הכלכלה קיימת כדי לשרת את חברה, ולא ההפך.
"בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם."
————