פרשת דברים: משה מסביר מהי אמת | מוטי לקסמן[*], תמוז תש"ע
משה בסופו של מסע ארוך. מסע אותו יזם, הניע והוביל במשך למעלה מארבעים שנה. למסע היה יעד ברור: להגיע לארץ כנען.
כעת, העם עומד על סף הכניסה לארץ היעודה. משה לא יעבור את הירדן. משה נפרד, עומד ומדבר אל כל העם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" (במדבר א, א). הסופר מפרט לנו את המקום, את המועד ואת הנסיבות שנישאו דברי משה.
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (א, ה). משה "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה", לא כתוב סיפר או אמר או הגיד. הסופר המקראי בחר במילה נדירה בותר במקרא, "בֵּאֵר", ובחירה זו אומרת לנו שדברי משה לא יהיו בבחינת דיווח אובייקטיבי ותו לא. ולכך אני מוסיף שאלה: למה לא להסתפק בדיווח וצריך גם לבאר?
תשובה אחת לכך מציע ראב"ע: "משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם, ואמר להם כל המצות, גם עשרת הדברים, ששמעו אבותיהם מפי השם, ישמעום גם הם מפי ציר נאמן". כלומר, הדור הוא חדש, דור אשר גדל במדבר. דור אשר לא חווה את כל הנפלאות והניסים, ודור זה עומד בפני הגשמת החזון וכניסה לארץ. זה ברור, אבל עדיין גם לדור החדש אפשר לדווח ולספר למה לבאר, למה לפרש?
נבחן את הסוגיה בנושא הראשון שמשה מדבר עליו: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (א, ט). משה, המנהיג הגדול, פותח בתיאור קושי או חולשה שלו בהנהגה, ומסיים את התיאור בברכה, "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (א, יא). האם בתיאור החולשה הוא מדייק? האם משה רק מדווח?
הפתרון לקושי של משה הוא ביזור המנגנון השיפוטי והאצלת סמכויות, נושא זה מתואר כאן בחומש דברים אבל גם בחומש שמות. […] תיאור המבנה והארגון של הרפורמה דומה בשני המקורות, בחומש שמות וגם בחומש דברים. אבל, בכך מסתיים הדמיון. נבחן כעת את ההבדלים.
בחומש שמות מסופר שרעיון ביזור המנגנון השיפוטי עלה בראשו של יתרו. חותן משה ראה כיצד משה מותש בהיותו מוקד יחיד להנהגה ולשפיטה. יתרו מציע ביזור והאצלת סמכויות. משה מקשיב ומממש את הרעיון. ובכן, האם משה אינו מדייק? נכון, הוא אינו מדייק.
בחומש שמות השיח הוא בין יתרו לבין משה בלבד, העם אינו שותף לזיהוי הקושי וגם לא להצעת הרפורמה. בפרשת השבוע, פרשת דברים, מציב משה את העם במרכז הבמה, בן שיח ישיר להחלטות על ההתארגנות החדשה: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" (א, ג).
בהשוואה עולים, לפחות, שני אי-דיוקים או שינויים: לעומת יתרו היוזם בחומש שמות, משה יוזם שחומש דברים; לעומת שיח בין משה ליתרו בחומש שמות מתואר שיח בין משה לעם בחומש דברים. הבדלים אלה ניתן לתאר כהבדלים ארגוניים – טכניים. אבל, נוסף להבדלים האלה, קיים שוני נוסף, הרבה יותר משמעותי. סיפור הרפורמה המשפטית מסתיים, בחומש שמות, בהתארגנות המעשית ובסיום תפקידו של יתרו: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (שמות יח, כז).
בסיפורו של משה על הרפורמה במנגנון השיפוטי בפרשת השבוע, מצרף משה הנחיות ערכיות לדרך ההתנהלות של ההנהגה המשפטית: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז). איך ניתן להבין שינויים אלה, האם משה אינו זוכר? הרי הוא היה מעורב אישית בכך!
בואו ונקשיב להרהורי משה עצמו.
"אני משה, איני זוכר, אינכם מתביישים אפילו להעלות הרהור כזה? אמנם איני עול ימים, אבל גם בהסכמתי המאולצת לקבל את תפקיד המנהיג, לפני למעלה מארבעים שנה, לא הייתי כבר בן תשחורת. אבל אני זוכר היטב, כאילו זה קרה היום. אינכם מאמינים לי? חפשו היטב ותמצאו שזה כתוב שחור על גבי לבן: 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה' (לד, ז). ובוודאי שהייתי מעורב, ועוד איך מעורב. אבל, כעת, על סף הכניסה לארץ היעודה, מי הם אלה הניצבים לפני ועושים עצמם כמקשיבים לי? אלה יודעים משהו, זוכרים משהו? הרי הם כולם נולדו במדבר. אז אני צריך לברור היטב את מילותיי. לספר להם על יתרו? אמנם חותני היה איש חכם ונבון. אבל, השם שלו בכלל אומר משהו לעומדים לפני בחוסר סבלנות?"
[…]
"אני חייב לנסות שוב, מי יודע בפעם הכמה: לעורר בהם רוח של אחריות, רוח של אמונה. ולכן, לא בגלל שכחה או רצון לעוות את ההיסטוריה. להיפך, בגלל שיקול זה אני אומר להם שאבותיהם היו שותפים. אולי, רק אולי, זה יעורר גם בהם רצון ליטול חלק ותפקיד באחריות להנהגת העם. ולא פחות חשוב, גם אוסיף להם, פעם נוספת, בתקווה שאולי זה יעזור, שבעל משרה ציבורית צריך להיות איש ישר ורודף צדק ושלום".
כך הרהר משה והתחיל לדבר.
[*] נזכור את חברנו מוטי לקסמן, בשנת האבלות, בקריאת דבריו לפרשה הראשונה בכל חומש. (הטקסט מקוצר.)