פרשת חיי שרה: סיבת המוות

פרשת חיי שרה: סיבת המוות | שישנה צוקר, חשון תשפ"ב

פרשת חיי שרה  מתילה עם מותהּ. "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה׃ וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".  

רש"י, בעקבות המדרש, קושר את מותהּ לסיפור העקידה, האירוע המשמעותי האחרון בפרשה הקודמת (כנראה שאיננו הראשונים לדלג בראש – אם לא בקריאה – על רשימות התולדות): "ונסמכה מיתתה לעקידה, שעל ידי בשורת עקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט לא נשחט, פרחה רוחה ומתה." דעה זו נפוצה במסורתית היהודית אבל קריאה זהירה מגלה כמה ניואנסים בתוך הכלל "בשורת העקידה." אציג כאן שלושה.

ב-ויקרא רבה (כ:ב) יצחק חוזר אל שרה אמו וכבחור נאמן (אבל לא בהכרח חכם) מספר לה איפה היה ומה קרה לו. למשמע הדברים  אמרה שרה "אִלּוּלֵי הַמַּלְאָךְ כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט? אָמַר לָהּ אִין [כן]. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוְחָה שִׁשָּׁה קוֹלוֹת כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, אָמְרוּ לֹא הִסְפִּיקָה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁמֵּתָה". שימו לב: יצחק בעצמו בישר לשרה על דבר העקידה. על אף מראה עיניה שהוא שרד, ההלם על מה אירע לבנה בידי בן-זוגה-אביו מכה כה קשה – ואולי גם ההבנה שאין כבר ביכולתהּ לשמור על יצחק מכל רע – שוברת את רוחהּ ונשמתהּ פורחת.

פרקי דרבי אליעזר מספר סיפור אחר. לא יצחק מספר לשרה את אשר אירע אלא סמאל (מלאך שטני):  "אמר לה לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה, והנער בוכה ומייליל שלא יכול להנצל, מיד התחילה בוכה ומייללת, בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה".  כאן שרה לא יודעת שיצחק אכן שרד בגופו את העקידה כאשר מתה מרוב צער.

בשתי המדרשים הקלאסיים, שרה כאילו סבילה, חלשה ומתירה לייאוש ולכאב להכניע אותה. בספר דרשות משנות הזעם[1], הרב קלונימוס קלמיש שפירא (1889-1943) ראה דרך אחרת:

שרה אמנו עצמה שנתנה כל כך אל לבה מעשה העקדה עד שפרחה נשמתה לטובת ישראל עשתה להראות לד׳ איך אי אפשר לישראל לסבול יותר מדי, ואפילו מי שבחמלת ד׳ נשאר חי גם אחר יסוריו מכל מקום חלקי כוחו מוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו, מה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא [מה ההבדל אם אמות כולי או אמות חלקי]?

בשבת חיי שרה שנת ת"ש (1939), בתוככי גטו וארשה ופחות מחודשיים אחרי שבנו, כלתו וקרובים אחרים נהרגו בהפצצה נאצית וכחודש אחרי שאמו נפטרה[2], הרב אינו מוותר. עבורו שרה אמנו לא נכנעה לכאב, לא התייאשה אלא הקריבה את עצמה ללמד לקח את ריבון כל העולמים: יש גבול, יש דברים שאדם אינו יכול לסבול ולהמשיך לחיות חיים בריאים או לחיות בכלל.

הלקח כנראה לא נלמד, ולכן הרב מסיים את דבריו בתפילה:

"לכן ירחם ד' עלינו ועל כל ישראל ויושיענו במהרה ברוחניות וגופניות בחסדים נגלים".

ונאמר, אמן. 

[1] הידוע גם כ-אש קודש

[2]  הוא התאלמן מאשתו עוד לפני המלחמה