פרשת וזאת הברכה: חצי הכוס המלאה והתקווה שבה | מיכל פרם כהן, תשרי תשפ"ד
בפרשת "וזאת הברכה" מתגלה גדולתו של משה כמנהיג וכאדם. ערב מותו, הוא נפרד מן העם שלהנהגתו הקדיש את כל חייו, העם כפוי הטובה שגרם לו אכזבות רבות ומפח נפש. הוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. לכאורה, אין לו מה להפסיד. יכול היה לנצל את ההזדמנות האחרונה ולהביע את מרירותו כלפי העם שבגלל דרישותיו למים איבד את סבלנותו, היכה בסלע במקום לדבר אליו בהתאם להוראתו של ה', ונענש בכך שלא ייכנס לארץ.
אך לא כך עושה משה. בסוף ימיו הוא משקיף על כל מפעל חייו ומתמקד בהישגיו ולא בכישלונותיו בהנהגת העם. הוא מונה את מעלותיו של כל שבט, זוכר את הזמנים שבהם הפגינו השבטים נאמנות ומסירות, ואינו מזכיר להם את חטאיהם. כשם שהיה מליץ יושר של העם בפני ה' כאשר ניתנה לו ההזדמנות להיחלץ מתפקידו כמנהיג, הוא מלמד זכות על כל שבט ושבט בפני העם כולו, למען ידעו הן בני ובנות השבט עצמו והן העם כולו – את מעמדו המוסרי וגמולו המתאים של כל שבט. השבט היחיד שמשה אינו מציין את שמו הוא שמעון. לדברי הפרשנים, חלקו של שבט שמעון בחטא בעל פעור (במדבר כ"ה) היה גדול מדי מכדי שיהיה ראוי לברכתו של משה. כאשר אי אפשר לומר דבר חיובי, עדיף לא לומר דבר. לדברי רש"י, משה הבליע את ברכתו לשמעון בתוך ברכתו ליהודה: "שמע ה' קול יהודה". ואכן, נחלתו של שמעון הייתה מובלעת בתוך נחלת יהודה.
משה מברך כל שבט בהתאם לדרגה שבה פעל לטובה – את שבט לוי באריכות רבה – ארבעה פסוקים – את שבט גד בשני פסוקים, ואת יששכר וזבולון בקיצור נמרץ בפסוק אחד: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך". אין השבטים שווים בעיניו גם אם כל שבט חטא בנקודה שהיא. משה מברך את שבט ראובן ראשון כבן הבכור, אך לאחריו את שבט יהודה, אותו הוא מציב כראש השבטים וקורא לה' לשמוע את קולו. משה מברך את יוסף באריכות רבה ומציין את שמו פעמיים – בנפרד משני בניו, אותם הוא מזכיר בקצרה בסופו של פסוק, ובכך רומז שעומדת להם זכות אבות ולאו דווקא זכותם שלהם: "והם רבבות אפרים, והם אלפי מנשה". כיעקב בברכתו, משה מציב את אפרים לפני מנשה. ואכן, משה בוחר אחד מבני אפרים, יהושע בן נון, להיות יורשו, כביטוי קונקרטי לברכתו.
בדבריו האחרונים לעם שהנהיג, משה אינו מביט רק לאחור, אלא צופה קדימה, ומעניק לעם תקווה חדשה לקראת הכניסה לארץ המובטחת.