פרשות בהר-בחוקותי: "שם, בבית הספר, על הקיר תמונה" | אניטה תמרי, אייר תשפ"ו
אנחנו מנתחים כל הזמן. מי עזב איזו מפלגה – לכל אחד מאיתנו יש ניתוח. כמה זמן צריך לחכות לתור לנוירולוג – ניתוח. מצב הוראת האנגלית – ניתוח. כל אחת ואחד מאתנו מנתח, מפרשת, ובקיצור – חופרים
וכך, כשנגשתי לפרשות בהר-בחוקותי, היה לי איזה רעיון מה אני רוצה לומר ובאיזה כיוון אנתח את הטקסט. התחלתי לקרוא את פרשת בהר, וקרה לי מה שקורה לי כשאני קוראת את עגנון. אני הולכת שבי אחרי המילים. לא משנה כמה פעמים קראתי את "שירה" או את "הכנסת כלה" או כל יצירה אחרת של עגנון – אין לי מושג מה קורה שם. המילים, על יופיין ועומקן, המשפטים שכל אחד מהם מתנגן ומזמר, הם מה שנשאר בי
בשבעה הפסוקים הראשונים מופיעות מילים משורש "שבת" שבע פעמים. כבר מרחיב את הלב, כבר יש משהו מהנשמה היתרה של השבת
ופרשת בחוקותיי פותחת במשוואה המוכרת – נלך בדרך האל, יהיה טוב. לא נלך, לא יהיה טוב. והטוב הוא כל כך פשוט וכל כך יפה "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו, ד-ז). פה הניגון אחר – את המנגינה מלווה השורש "נתן" והתחושה היא של שובע. לא בולמוס, לא אכילה גסה, הכל במידה ובשפע. השדות והכרמים נותנים את יבולם ברצף, הכל פועל לטובתנו
ואם לא נלך בדרכי האל? המון פסוקים של כל הדברים הרעים שיקרו לנו. המון. אבל יש כל כך הרבה רע מסביבנו, כל כך הרבה שברון לב ופחד ודאגה לבאות, שרציתי להסב את תשומת הלב ליופי. ליופי הפשוט של גשמים בעתם ולחם לשובע, ליופי הפשוט של אדמה שאנחנו מעבדים בלי לנצל ובלי לדלדל. ליופי של כבוד לטבע והערכה למה שנמצא בהישג יד
והיופי הפשוט הזה, שאנחנו קוראים לו "תמונת קרן קיימת" הוא שעלה בעיני רוחי כשקראתי את הפרשה, ובמילותיו של עלי מוהר*
וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהייתה יפה.
בעוד כמה דקות ישודרו חדשות השעה שמונה. החדשות ילוו במוזיקה רועמת שנועדה להגביר את הדרמה שהיא היום יום שלנו. ועל רקע הרעש הזה, ישמיעו לנו כמה עובדות שמהימנותן מוטלת בספק, והמון פרשנות והמון ניתוח
והפעם, לא אנתח. אני לא דורשת ולא מפרשת. אינני מנסה להבין את המנגנון של השמיטה והיובל. לא יורדת לעומקם של המועדים והמנהגים, ובוודאי שלא עוסקת ביבול הענק, בתלי התלים של ההלכות שכל מילה הניבה – יבול שהוא פורה אך גם מקטב, מכביד ומפריד
לרגע, אני מבקשת לשכוח מהכל. להרגיש ולא לחשוב. להודות על היש – הלחם, הגשם, שנת לילה, ויקיצה לבוקר חדש. ולקוות שיום אחד נשב לבטח בארצנו
שבת שלום