פרשת אמור: חגים וערכים | שרה שוב, אייר תשפ"ו
פרשת "אמור" היא הפרשה השמינית בספר ויקרא. פרק כג מוקדש כולו לחגי ישראל, המכונים בפרשה: "מוֹעֲדֵי ה'", והם: השבת, ראש השנה (המכונה כאן זיכרון תרועה"), יום הכיפורים, ושלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. המשותף לכולם שהם אסורים במלאכה, והפעילות בהם היא "מקרא קודש" והעלאת קורבנות לה'. אלה הם הימים המקודשים בלוח השנה העברי, ימים המהווים את התשתית והמסגרת ואת המשמעות של הזמן היהודי.
אך חגים אינם רק תופעה יהודית אלא אוניברסאלית. אין עם, דת, קהילה או תנועה אידיאולוגית שאין להם חגים משלהם. מכאן שיש כנראה איזה צורך אנושי אוניברסאלי, משותף לכלל בני האדם בעולם, שהחג בא לענות עליו. אותו צורך – מהו?
תפקידם של החגים בכל התרבויות, בכל הדתות והלאומים והתנועות האידיאולוגיות הוא לחזק את הערכים העליונים של החברה. ההתכנסות החברתית, שִמחת היחד והגיבוש הקהילתי אינם המטרה הבלעדית של החג , כי אם רק אחת ממטרותיו, שגם היא מחזקת את ערכיה של הקהילה החוגגת.
מהם ערכים? מדוע צריך לחזקם? ואיך עושים זאת החגים?
מה שמניע את פעילותם והתנהגותם של בעלי החיים המפותחים, כולל בני האדם, אלה הם היצרים, שהם טבעיים ומולדים. אך לבני האדם, בשונה מכל היצורים האחרים, יש גם ערכים. והערכים מתפקדים כאמות מידה להתנהגות נכונה, באמצעות שליטה ביצרים. או "כיבוש היצר" בלשון חז"ל. לדוגמא: באמצעות הערך גבורה יכול אדם להתגבר על (לכבוש את) יצר הפחד. באמצעות ערכי היושר והמוסר הוא ישלוט ביצרים המסיתים אותו לשקר ולהונות או לנהוג באלימות כדי לזכות בכוח או בעושר. וכמו כן ערכים אסתטיים יכוונו אותו לכבוש את תאוותו לממתקים. מה שאין כן אצל בעלי החיים, שאינם אדם. הערכים הם שעושים את הָאָדָם מוֹתַר מִן הַבְּהֵמָה.
הערכים, בניגוד ליצרים, אינם מולדים ואינם טבעיים לאדם. הם נרכשים על ידי חינוך, ולכן הם גם נשחקים ומתבלים, ויש צורך לשוב ולחזקם. החגים מעצבים את ערכי התרבות, הדת והלאום של החברה ושל היחיד בתוכה. כיצד הם עושים זאת?
החגים הם זמנים מקודשים, המובדלים מזמן החולין, ומוקדשים לפעילות טקסית משותפת של כל החברה. כנאמר בפרשת אמור: "כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם" (כג, ז). ציווי זה חוזר ונשנה בפרשה תשע פעמים. השבתון מן העבודה מפנה את החוגגים מן הפעילות הפונקציונלית הקיומית לפעילות רוחנית. מהו מקרא קודש? אלה הם הטקסטים המיוחדים לחגים (כתבי הקודש, תפילות, פיוטים, שירים וכו'), הטקסים המקודשים, והמצוות שנקראים ונחגגים בחגים. טקסים אלה שבים וחוזרים מדי שנה בשנה. באמצעותם נוטעת בנו התרבות את ערכיה.
בפרק החגים בפרשת אמור יש שתי מצוות המחנכות לערכים: בתיאור חג הקציר, הוא חג השבועות, מובא הערך האנושי של התחשבות בחלשים בחברה בתור מצווה: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כג, כב). הערך הזה התקבע בהמשך בכל חגי התורה, כך, למשל בהזמנת הרעב והנצרך לחגיגת ליל הסדר בפסח. המצווה השנייה קשורה ליום הכיפורים שהוא יום "כפרת עוונות": כלומר יום שמוקדש לתיקון מוסרי, לתשובה מן החטאים (העוונות), שנכשלנו בהם, באמצעות "עינוי הנפש": "יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה' וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כג, כז-כח).
את מקומם המיוחד של החגים היטיב לתאר ביאליק: "החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה."*
במה דומים החגים להרים?
כאשר אדם מתחנך על ערכים, כגון: התחשבות בזולת, חירות, אחריות, אמת – עליו ליישם אותם בהתנהגותו בכל ימות השנה. מן החג, שמבהיר ומחזק ערכים, אפשר להשקיף, כמו מעל פסגת הר, על התנהגותנו היום יומית במישור של ימי החול ולבחון אותה לאור אותם ערכים.
* מתוך "גילוי וכיסוי בלשון, 1926.