לפרשת בהר: ערכים שרלבנטיים גם לימים אלה

לפרשת בהר: ערכים שרלבנטיים גם לימים אלה | אלי מיאסניק, אייר תשפ"ד

מוקדש לזיכרה  של דבורה (דוז'ה) כהן, אוד מוצל מאש

הפרשה מציגה מספר ערכים חשובים לעניין תפקוד נאות של העם תוך התייחסות לאחר כאל אח. הערכים הם: חשיבות החירות האישית של בני העם, הצורך לאפשר הזדמנות לחדש את שוויון ההזדמנויות של בני העם, הדרישה לתמוך באחר כך שלא יתמוטט.

במהלך הדורות, התווסף ערך נוסף — שמירת החיים של הפרט גם על חשבון עקרונות מוסריים אחרים.
ערכים אלו מאוד רלבנטיים גם לימינו אלה.

הערכים בפרשה [1]

  • ערך החירות. בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא כבן חורין, וכבעל בחירה חופשית. הערך מתואר בפרשת שחרור עבדים ישראליים והיחס כלפיהם (ויק' כה): וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד׃
    כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ׃ (כה 39-40). יש לגאול ולהוציא לחירות מי שנמכר לעבדות ולשחרר עבדים לכל המאוחר ביובל. ההכרזה הבאה היא בבסיס גישת החירות הבסיסית של בני ישראל, כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כה- 55).
  • ערך שוויוןההזדמנויות. שוויון ההזדמנויות בא לידי ביטוי בשנת השמיטה ובשנת היובל, שנועדו להזכיר לבני המעמד הגבוה, בעלי האמצעים והקרקעות, שהארץ למעשה, שייכת ל-ה', ולא להם, ולכן כל בני האדם זכאים להתחלק בה. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ׃ (כה-10) אנשים אלה לומדים זאת על בשרם כאשר במשך שנה שלמה הם מפקירים את קרקעותיהם ומניחים לכל אדם להיכנס לשדות ולמטעים ולקחת מהם כרצונם. גם כאשר אדם מוכר מאחוזתו, אין המכירה יכולה להיות לצמיתות, משום שהאחוזה והנחלה אינם בשייכות מלאה לאף אדם. וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (כה 23)
  • ערך התמיכה באחר תוך וויתור על רכוש פרטי – יש חשיבות לעזרה יום-יומית לחלש, ולא רק בעת שמיטה ויובל. וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (כה 35-36). ואומר הספורנו [2]: אַל תִּקַּח מֵאִתּו. כִּי זֶה דֶּרֶךְ נָאות לַהֲקִימו כְּשֶׁתַּלְוֵהוּ בְּלִי נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. וְזֶה תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדֶךָ דֵּי לִחְיות אַתָּה ולהלוותו כְּמו שאמר חז"ל (ראה להלן) : חַיֶּיךָ קודְמִים לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ
    ערך זה של התמיכה באחר תוך וויתור על רכושך הוא מאוד קונקרטי עבור הפרט. לא רק הכרזות כלליות של "היה מוסרי" או "התנהג יפה" כמו שהופיעו בפרשת קדושים [3] . כאן, מסבירים שהחיים המשותפים דורשים לפעמים וויתור על רכוש פרטי. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:

התפתחויות ערכיות בדורות מאוחרים – ערך החיים

מתברר שהביטוי הייחודי וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ, משמש דיון בתלמוד בשאלה מוסרית עקרונית- אם אכן עליך לוותר על רכוש עבור האחר, האם יהיה עליך , במקרים מסוימים לוותר גם על חייך שהם רכושך הקרוב ביותר.

הדיון התלמודי [4] הוא באמצעות דוגמא.

שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון (כלי) של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא (חכם תלמודי, לא כל כך מוכר): מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא (מגדולי חז"ל , מאה ראשונה) ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך

הסבר: בן פטורא דבק בעיקרון של אי העדפת האחד על האחר. חיי כל האנשים הם בעלי חשיבות זהה.
ר' עקיבא לעומתו, הוא מעשי [5]:
-החיים הם ערך שאינו ניתן להשוואה עם כל ערך אחר.
-בגלל ייחודם של החיים כערך הם קודמים למוסר ולצדק, ולגיטימי שכל אדם יעמיד את חייו מבחינתו כבעלי קדימות על חיי זולתו.
– יש לגיטימציה לאדם לפעול על פי העדפתו הטבעית, ובכל הרהור מוסרי מופשט בשאלה לראות עניין מיותר, מחשבה אחת יותר מדי.

נשים לב שזהו אותו ר' עקיבא שאומר: ואהבת לרעך כמוך (יט-18) , זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. ( בראשית רבה כד ז)

גישתו זו של ר עקיבא זכתה לדיונים רבים במהלך הדורות כולל בדורות האחרונים. למשל אחד העם [6]:

… בן-פטורא האלטרואיסט אינו מוקיר חיי האדם כשהם לעצמם ונוח לו שיאבדו שתי נפשות במקום שמלאך המוות אינו דורש אלא אחת, ובלבד שינצח רגש האלטרואיסמוס. אבל מוּסר היהדות מסתכל בדבר מתוך השקפה אובייקטיבית: כל מעשה שיש בו איבוד נפש – רע הוא, אף אם יוצא מתוך רגש טהור של אהבה ורחמים, ואף אם הנפש הזאת היא בעל המעשה עצמו. ובעניין שלפנינו, שאפשר להציל אחת משתי הנפשות, חובה מוסרית היא על כן להתגבר על רגש הרחמים ולהציל. את מי? – הצדק אומר: מי שהיכולת בידו יציל את עצמו, כי כל אדם הופקדו חייו בידו לשמרם, ושמירת פיקדון שבידך קודמת לשמירת פיקדון שביד

סיכום

כמה רלבנטיים ערכי הפרשה, גם להיום.


[1] מבוסס על -פרשת בהר: אחווה, חירות, שוויון / רונן לוביץ

[2] רבי עובדיה ספורנו -1549- 1468 היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. בנוסף ללימוד תורה למד ספורנו גם לימודים כלליים ובכללם פילוסופיה, מתמטיקה, בלשנות ורפואה. הוא שלט בלטינית ובערבית אך עיקר עניינו היה בעברית, עבורה חיבר ספר דקדוק
[3] הנחיות לגבי היחס לאחר בפרשת קדושים

  • לֹא־תְקַלֵּל חֵּרֵּשׁ וְלִפְנֵּי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁול (יט-14)
  • לֹא־ תעֲשׂו עָוֶל בַמִשְׁפָט לֹא־תִשָא פְנֵּי־דָל וְלֹא תֶהְדַר פְנֵּי גָדוול בְצֶדֶק תִשְׁפוֹט עֲמִיתֶךָ (יט-5) )
  • לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (יט-17)
  • לאֹ תִקֹם וְלאֹ תִטֹר אֶת בְנֵי עַמֶךָ וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָמוֹךָ אֲנִי ה': (יט- 18).

[4] בבא מציעא דף ס"ב ע"א-ע"ב

[5] ע"פ דוד הד "החיים קודמים למוסר"

[6] מתוך- יבי"ן יוחנן בן יעקב- "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" – ערבות הדדית או הפרטה? . אחד-העם, "על שתי הסעיפים", כל כתבי אחד העם, דביר, ירושלים, תשי"ט, עמ' שעא. פורסם בראשונה, השלח, כרך כג, חוברת ב, מנחם-אב תר"ע.[2]