פרשת אמור: סוכות וארעיות | שושנה מיכאל צוקר, אייר תשפ"ד
רשימת המועדים המקיפה בפרשת אמור מדגישה את הפן החקלאי של שלוש הרגלים – פסח, שבועות וסוכות. קרבן הפסח וחג המצות מופיעים כאן כאירועים צמודים בזמן אך נפרדים, בלי אזכור מפרוש של יציאת מצרים. חג השבועות מתואר כיום הבאת ביכורים, ללא שם מיוחד. בחג הסוכות הישיבה בסוכות כן מוזכרת אבל קריאה איטית מגלה כי הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." מגיע רק אחרי משפט הסיום (כאילו): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ".
הסבר סביר בעיני הוא שקטע זה נוסף בתקופה שיבת ציון כדאי לחזק את החג, במיוחד לאור הנאמר בספר נחמיה על חג הסוכות הראשון שחגגו שבי ציון:
וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל-עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. (ח:יג-יד, יז)
הישיבה בסוכות (להבנתי לא החג כולו) נשכחה אחרי דור אחד של התיישבות. הדור השני חגג את האסיף אבל את הסוכה הזניח, קשה היה להכיל נוודות והתיישבות בעת ובעונה אחד. אבל בדיוק ביכולת להחזיק הפכים יחד ולהמשיך אתם הלאה נמצאת כוחה של התורה.
במרוצת הזמן, עם ישראל הוגלה מן הארץ והממד של נדודים תפס את מרכז הבמה. אחרי השיבה, עזרא ראה לנכון להדגיש את המרכיב בחג שמציין את הנדודים כדאי שהארעיות תישאר במודעות של העם.
שימו לב גם כי זה המקום היחיד בו מוזכר שבני ישראל ישבו בסוכות במדבר. בכל מקום אחר בו מוזכרים מגורי בני ישראל במדבר הם גרים באוהלים. הסוכה לא הייתה המצאה מיוחדת לחג אלא שימשה לאיכרים כמגורים זמניים בעת קציר. לכן היא משלבת את אזכור הנוודות עם המציאות של ישיבת הקבע, ומחזיקה הפכים יחד.
כאשר עיינתי ודרשתי בנושא לפני קצת פחות מעשור, בערב סוכות תשע"ה כתבתי "חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל מתחילים לשכוח. העובדות ידועות אבל ההוויה מעומעמת." הרגשתי שאנחנו מאבדים את המורכבות, שהאחיזה הקבועה בארצנו קצת עולה לנו לראש, ושאנחנו מרגישים את עצמנו לא רק אדונים על עצמנו אלא גם על אחרים.
בשמיני עצרת – יום הסיום של חג הסוכות תשפ"ד – הוויית הפגיעות חזרה עלינו במכה כואבת ומדממת, אזהרה כי בטחון עצמי מופרז (אישי ולאומי) יכול להכשיל אותנו גם בגבולנו.
לפנינו תקופה של בניה מחודשת. יהי רצון שנבנה מבני קבע איתנים שעומדים על יסודות של ענווה ראויה.