פרשת בחוקותי: תורת הגמול | ליאל בירן, אייר תשפ"ד
בבית כנסת אחר, לא רחוק מכאן, ואולי אפילו ברגעים אלו ממש, אני משער שרב מכובד נושא דרשה על פרשת הברכה והקללה שאותה קוראים היום בתורה. ודבריו של הרב הם דברי תוכחה על עם ישראל, על חטאינו הרבים. אולי מכוון אותו רב את חיציו המחודדים ספציפית אל התועים ואובדי הדרך שבינינו – אל החילונים, ורחמנא ליצלן, אל הרפורמים והקונסרבטיביים הגרועים עוד יותר. הרי כתוב בפרשה: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי… וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי, וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם." והתורה ממשיכה ומפרטת באריכות את שלל המכות אותן נספוג אם נסטה מדרכי ה', רשימה שיכולה הייתה להשתלב היטב בפקודת המבצע של לוחמי הנוח'בה בשבת השחורה (כולל "וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב" כפי שהתרחש באמת). הרב הזה שלנו טוען שעם ישראל מפר את הברית, ולכן כל הרעות שפקדו אותנו מאז השבעה באוקטובר מגיעות לנו שבעתיים.
התפישה הזאת של אל התומך בנאמניו ומעניש את מפרי בריתו היא פרימיטיבית בשני המובנים של המילה, זאת המקובלת בציבור, של חשיבה לא מפותחת, וגם משמעות המילה במקור, שמתייחסת לקדמוניות של הגישה. הצלבנים האמינו שהאל שלהם נלחם איתם במסעם לגרש את הכופרים המוסלמים מארץ הקודש, וכאשר נחלו תבוסות, הסיקו שחנם סר בעיני האל. בתמונת מראה, כיבושי המוסלמים מאז ימי מוחמד ועד היום מיוחסים לאללה הכביר ולאהבתו למאמיניו. מה לעשות, שלא הצלחת הצלבנים בכיבוש ירושלים וגם לא גירושם מהאזור כעבור 200 שנה נבעו מאהדתה או דחייתה של ישות תבונית נשגבת כלשהי, אלא משלל גורמים ארציים ואנושיים.
אני באמת לא יודע אם יש אלוהים. אני כן יודע, שאם ישות זאת קיימת, אז לא אכפת לה אם בקלף של המזוזה שלי יש פגם באות זו או אחרת. לא משנה לה אם שרכתי את נעלי בסדר הנכון על פי ההלכה או אם הנחתי תפילין או אם ברכתי ברכה לבטלה. אני גם יודע שלא מזיז לה אם עם ישראל שומר שבת, ובניגוד לדעתו הנחרצת של הראשון לציון, היא לא מיירטת כטב"מים וטילים בגלל שבני ישיבות ואברכים לומדים תורה.
משהו מאד עמוק בתוכנו מצפה מהעולם להיות מקום הוגן וצודק. אנחנו מאד רוצים לחשוב שאם נפעל באופן מוסרי כפרטים או כעם, יוטב לנו. אבל אין במישורי הדעת שלנו דרך ליישב את החטיפה של תינוק, את האונס של נערה, את העינוי והרצח של אב ואם מול ילדיהם או של ילדים מול הוריהם עם תורת גמול של צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. המתעקשים לחפש הגיון נאלצים להסיק שיש העברה דורית של שכר ועונש – שבנים נענשים על חטאי אבותיהם, או העברה רוחבית של חטאי הקולקטיב אל הפרט או של הפרט אל הקולקטיב. שטויות. זה לא הוגן, לא צודק ולא עובד.
פרשת הברכה והקללה מאתגרת אותי מאד, אבל הדרך שבה אני מצליח לקרוא אותה היא בהתייחס להשפעה שיש למעשי ולמחדלי על חיי שלי ועל חיי הסובבים אותי, מתוך השינוי שאותם מעשים או מחדלים יוצרים בי ובעולם. אם אקדיש תשומת לב רבה למעשי והשלכותיהם, ואם אהיה בעולם בהוויה של הוקרה וברכה על כל הטוב ("שעשה לי ה' ", אם עוזר להוסיף סיפא כזאת), ופתוח לראות טוב, יש סבירות גבוהה – לא ודאות – אבל סבירות גבוהה, שאחווה טוב. הוויה חיובית כזו ולב פתוח עשויים להשפיע לטובה גם על אחרים בסביבתי. ואם רבים מאיתנו ינהגו כך, תעלה הסבירות שגם כקולקטיב נחווה טוב. ההיפך נכון באותה המידה. זאת תורת הגמול שאני מוכן לאמץ. זאת תורת הגמול שלאורה אני מנסה לחיות את חיי.