פרשת בהעלותך: על העבודה ועל היציאה לגמלאות

פרשת בהעלותך: על העבודה ועל היציאה לגמלאות | סאם ליימן-ווילציג, סיוון תשפ"ד

האם התורה מתייחסת לפרישה לגמלאות? מסתבר שכן – ודווקא עם כמה תובנות מודרניות!

בפרשת השבוע כתוב כך:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד (במדבר ח, כג-כו).

נתחיל בפסוק המתייחס לתחילת הקריירה של הלוויים – שהם הכוהנים (ברור מפסוקים אלה שהחלוקה שאנו עושים היום בין ״כוהנים״ ו״לויים״ נובעת ממה שכתוב כאן – ועל כך בהמשך).

לפי הכתוב, לוויים מתחילים עבוד בגיל 25. זה מאד מעניין, כי מדע המוח העכשווי מגלה שהחלק הקדמי של מוח האדם (neo-frontal cortex) מגיע לבגרות מלאה בגיל 25! הנקודה הזאת מאד חשובה, כי בחלק זה של המוח אנו מתכננים את העתיד והוא גם (אולי בעיקר) מהווה את הבלם לתגובות רגשיות בלתי-נשלטות. כלומר, רק בגיל 25 אנו הופכים למבוגרים אמיתיים בעלי יכולת להתנהג בצורה רציונלית ולא כמו כל בעלי חיים אחרים אשר מתנהגים בצורה אינסטינקטיבית ותו לא.

כמה שנים עבדו הכוהנים את עבודת המזבח? לפי הטקסט, עד הגיעם לגיל 50. ייתכן שזה נשמע ״מוקדם״ מדי, אך יש לקחת בחשבון שהחיים בעת הקדומה היו הרבה יותר קשים מחיינו היום. אנשים סבלו מתת-תזונה ולא הייתה מודעות להרגלי בריאות אלמנטריים. בעקבות כל אלה, תוחלת החיים הייתה יותר נמוכה בהרבה לעומת היום.

ואתם בוודאי שואלים: אבל מה עם כל האזכורים לגיל המופלג שחיו אבותינו בתורה? התשובה: כנראה הם החשיבו את הגיל לפי המסורת במסופוטמיה – משם יצא אברהם, או אם תרצו, משם נכתבה התורה בתקופת גלות בבל 1000 שנים אחרי אברהם. בכל מקרה, לפי שיטת ״השנה״ ההיא, בכל שנה שלנו היו שלוש שנים שלהם, לפי עונות החקלאות דאז. כלומר: אברהם אבינו חי 175 שנה מחולק בשלוש: 58 שנים!

בכל מקרה, מה שמעניין אותנו כאן הוא עצם הרעיון שהתורה מְצַוָוה על ״פרישה לגמלאות.״ אבל מה בדיוק עושים בשלב אחרון זה בחיים? לא הולכים הביתה לכיסא נדנדה, אלא ממשיכים לשרת את הקהילה – במקרה זה את הכוהנים: "וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד". כלומר, אפילו אחרי ש״תש כוחו״ של בן אדם, חייבים לתרום ככל יכולתנו לחברה – לא רק לתועלת החברה, אלא בעיקר לתועלת הגמלאי עצמו.

הדבר מעניין כפליים כשאנו חושבים על העונש שהוטל על אדם וחווה בעת גירושם מגן עדן:

ואֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יז-יט).  

כנראה שאלוהים הבין שזהו עונש חמור מדי ונסוג חלקית. או אולי האנושות התקדמה מספיק ״טכנולוגית״ (חקלאית) כדי לאפשר לבני אדם ליהנות משארית ימי החיים שלהם ללא עבודת כפיים קשה. בכל מקרה, המסר כאן חשוב ומעניין: מותר להפסיק ״לעבוד״ אבל אסור לחיות ללא מעש משמעותי.

 

——————