שבת הגדול: בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ"ב
ניסן הוא חודש של ציפייה – לאביב, לשמחת החג ולגאולה, כדברי רבי יהושע: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל." (בבלי ראש השנה י:ב).
אביב הגיע ונראה כי חגיגות הפסח השנה יהיו כמעט "כמו פעם" אבל גאולה אינה נראית באופק.
ההפטרה המיוחדת לשבת הגדול, השבת לפני פסח, אולי נבחרה להראות לנו למה.
בפרק האחרון של נבואה פורמלית בתנ"ך, הנביא מלאכי מונה את החטאים שמונעים את הגאולה: כישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות ויתומים – קרי שכבות המוחלשים בעם – וקיפוח גרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף גזל תרומות ומעשרות שזה בעצם העלמת מס. אם נבין את הכישוף ככל דרך פעולה המתעלמת מחוקי הטבע, כל החטאים האלו מוכרים לנו היטב.
הקביעה בפסוק ח, כי מעילה בתרומות ומעשרות המעוברות לכוהנים, ללוויים ולנזקקים שווה ערך להונאת האל דורשת עיון. הטענה היא שהמשאבים העוברים דרך ידינו אינם באמת שלנו אלא ברכות מאלוהים שאנו אחראים להקצותן לצרכינו וגם לזולתנו. לכן שלילת מזונם וכספם של משרתי הציבור (כוהנים ולוויים) והנזקקים היא גניבה, הן מבני האדם והן מאלוהים.
עם זאת, מלאכי, בשם אלוהים, אינו מזכיר ישירות את העניים. למה הם מושמטים? למה לתת רושם שאלוהים דואג יותר לכבודו ופחות לטובת הנזקקים? אני מניחה שמלאכי מתאים את דבריו לקהל שלו, כי הוא "אדם, לא מיקרופון" (ר' אברהם יהושע השל, הנביאים, עמ' xiv). הוא ממתן את דברי אלוהים כדי שיישמעו. לאנשים בימי מלאכי (ולא רק אז) היו פחות נקיפות מצפון כאשר הם גזלו מהעניים – חסרי כח חברתי ופוליטי – אך פחדם מאלוהים היה אמיתי. לפיכך, הנביא מדגיש את החטא כלפי שמים ולא את העוול לבני האדם. יתכן כי התאמת המסר לאוזני השומעים מוצדקת כדי להשיג את המטרה, שהיא אספקת צורכיהם הבסיסים לכלל האכלוסיה. ויחד עם זאת, טמון כאן פן נוסף המעכב את הגאולה, כאשר מעשינו מוּנעים יותר מיראת העונש או מפחד "מה יגידו" ופחות מאמת וצדק.
קרבן הפסח שקדם לגאולת מצרים הראה לגואל מי בין בני ישראל היה מוכן להקריב ולהתנתק מהתרבות הרעה כדי להגאל. מה אנו מוכנים להקריב כדאי לְקָרֵב את הגאולה?