יום כיפור: יום כיפור – אישי או קהילתי?

יום כיפור: יום כיפור – אישי או קהילתי? | סאם ליימן-ווילציג, תשרי תשפ"ד

כידוע, ביום הכיפורים אנו עומדים בפני בורא העולם אשר שופט אותנו על מעשינו ועל מידת החרטה, כלומר עד כמה אנו באמת מוכנים לשנות את ההתנהגות האישית שלנו. אבל אם כן, נשאלת השאלה: מדוע התפילה המרכזית ״על חטא״ כתובה בלשון רבים? ״על חטא שחטאנו״ – ולא ״על חטא שחטאתי״?

במלים אחרות, האם יום הכיפורים בעיקר מיועד לחשבון נפש אישי, או שמא יש בהכאה על חטא משהו קבוצתי/קהילתי?

נדמה לי, שניתן לקבל תשובה מסוימת מבחירת חז״ל את ההפטרה לקריאת התורה בשחרית. בהפטרה מסֵפֶר ישעיהו (פרק נז) מנבא הנביא על (ה)חזרת הגולים לארץ ישראל אחרי יותר מחמישים שנה בגלות בבל. בכל הקריאה אין הנביא מתייחס ליהודי באשר הוא, אלא הכול בלשון העם כולו.

וזאת למה? כי למרות חובתו של כל יהודי לחזור בתשובה בעצמו, אין זה מספיק – ללא הקהילה היהודית אשר בכללותה מתנהגת כיאות, ״תשובה״ אינה תופסת. יש לכך כמה ראיות.

ראשית, האִמרָה המפורסמת בתלמוד (עבודה זרה, יח: א): ״כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש על שלא מחה. וכל מי שיש בידו למחות בעירו נתפס על כל העיר, ומי שיש בידו למחות על כל העולם כולו ולא מוחה נתפס על כל העולם.״ כלומר, אין זה מספיק לומר (לעצמך או לאלוהים): ״אני בסדר״. אינך יכול להיות ״בסדר״ אם מסביבך אחרים חוטאים ולא ניסית להוריד אותם מהתנהגותם האווילית.

שנית, מקרה סדום ועמורה בספר בראשית. בוויכוח (משא ומתן) בין אברהם לבין האלוהים, יש משהו מוזר שבדרך כלל לא שמים לב אליו: בכל פעם שאברהם מוריד את מספר הצדיקים, האלוהים מסכים ללא תנאי. לכן, מדוע אברהם נעצר ב״עשרה צדיקים״? גם במספר הזה האלוהים לא הגיב במשהו כמו ״בסדר, אבל לא פחות מזה״. התשובה, כנראה, שאברהם הבין שמתחת לעשרה אין מדובר עוד ב״קהילה״, כלומר המינימום שמאפשר לאדם חיים חברתיים תקינים (שלא לדבר על הישרדות מתוך סיפוק כל צרכיו החומריים). ושלא נחשוב שזה רק קוריוז בסיפור נחמד; המספר הזה הפך בהמשך הדורות לאבן יסוד של היהדות: המניין!

ובכל זאת, מאיפה המספר 10? שאלה זו מקבלת משנה תוקף בעובדה שאברהם הגיע מאור כשדים (״מסופוטמיה״), שם שיטת המספור הייתה על בסיס 12 (ומכאן יש לנו 12 חודשים בשנה).

התשובה: יש לנו 10 אצבעות. כל אצבע בעצמה יכולה לבצע פעולות מסוימות, אולם ללא כל ה-10, אנו מוגבלים מלעשות דברים רציניים ומשמעותיים. כלומר, המניין (היהודי) מסמל קהילתיות, שמקנה לאדם הבודד יישום היכולת המקסימלית שיש לו. וכמו שתי הידיים שלנו שעובדות בצוותא להשיג דברים גדולים, כך הזהות החברתית – בלעדיו, אין האדם נחשב אדם במלוא מובן המלה.

ואולי זאת הסיבה שיום הכיפורים מתקיים ב-10 לחודש!? מעֵין שילוב של היחיד עם החברה. לבד אנחנו רק ״1״ עם יכולת קרובה ל-״0״. אבל ביחד, ה-0 וה-1 מהווים 10. הווה אומר (ביום הכיפורים): ״על חטא שלי – ושל כולנו״. נקווה שאת חטאינו כולנו נשאיר מאחורה ונתקדם לשנה החדשה בלי ״אצבע מאשימה״ אבל כן עם ״ידיים שלובות״.

כתיבה וחתימה טובה!