יום הכיפורים: עשו צדקה ומשפט | עמנואל נשרי, תשרי תשפ"ב
במדרש תנחומא לפרשת אחרי מות סימן א' נאמר: "שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה: דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים, ואומר: זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (שם שם ג),. מקרה אחד לצדיק, זה אברהם שנקרא צדיק, ולרשע זה נמרוד שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא. זה מת וזה מת. הרי, מקרה אחד לצדיק ולרשע".
בהפטרת יום הכיפורים נאמר בשם בני ישראל (ישעיהו נח:ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; לטווח ארוך אין הצדקה לשתי טענות אלה.
בהתייחס למדרש, ברור שהאמירה "מקרה אחד לצדיק ולרשע" היא הסתכלות לטווח קצר, לטווח הארוך נראה שההיסטוריה החמיאה לתורת ישראל, עם ישראל שקיבל את התורה מסיני, חי במגבלות של צדקה ומשפט, שהיו שונים מהנהוג אצל אנשי העולם.
כבר האדם הראשון הימר על דבר השם, בתקופת נח, עשו הרע בעיני ה', והוא הטביעם במבול. בוני מגדל בבל שראשו בשמים, הרס אותו השם ועוד. חיים בצדקה ומשפט למרות שלא הביאו נחת יום יומי לישראל, נלמדו ואומצו על ידי הנצרות והאסלאם, לא כמו שהיה מקובל עד התפשטות הנצרות והאסלאם שהחזק הוא שמחזיק את האמת, הכוח הוא הנכון, הכוח מייצג את האלוהות?
לאורך ההיסטורי נוכל ללמוד כאשר נתבונן בבבל, באשור ומצרים, אחריהם יוון ורומי. הקובע הוא החזק! כשם שאטילה ההוני היה קובע מה נכון, ומה לא נכון לטוב ולרע, אם לא קיבלת דעתו, היית מתקצר בראש, אטילה הכל יכול. הכח היה חזות הכל. מי יותר חזק, סימן שהאל שלו הוא האל הנכון.
סימנים לשינוי נראה במלחמת ישראל בפלישתים. עלי כהן גדול בשילה שלח ביד בניו את ארון ה' למלחמה. הפלישתים שגברו בקרב לקחו את הארון והניחו אותו במקדשם לרגלי דגון. לתדהמתם למחרת מצאו את דגון מנותץ והרס בסביבה, ימים מאוחר יותר הוכו כל תושבי העיר בטחורים, והמקרה חזרו על עצמם בעוד שתיים מערי פלישתים. מחשש להמשך המגפה מחזירים הפלישתים את ארון הברית לישראל בתוספת מתנות.
בדוגמה זו ראינו ששיווי המשקל הנבנה על כוח כשל בפני אלוהי ישראל. בפני צדקה ומשפט.
כך ישראל שלא היו חזקים, שתרבותם לא בלטה בעוצמה, תרבות של צדקה ומשפט כבשה את העולם, הנצרות והאסלאם ניבנו על בסיס התורה, התרבות הבסיסית שכבשה חלק מהעולם.
דוגמא אחרת יוון, אימפריה תרבותית כאשר נכבשה על ידי רומא בכוח, כבשה יוון את הרומאים בתרבותה. מתגלה לעינינו גורם משפיע אחר.
בתורה נאמר על ידי האלוהים על אברהם (בראשית יח:יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
מכאן אני מבקש להדגיש שתי התנהגויות מחיבות של יום יום: ראשונה: כדרך השם לעשות צדקה ומשפט. ושניה כפי שנכתב: במדרש תנחומא לפרשת עקב בסימן ג' נאמר: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם (שם ז:ז), לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושין מצווה יותר מהם. שהאומות עושין מצווה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם, בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה' ואת עשו שנאתי (מלאכי ב-ג).
עשו צדקה ומשפט והיו ממעטין עצמכם לפני השם.