פרשת וַיְחִי: ועדת איתור של איש אחד | עובד דבורה, טבת תשע"ט.
יעקב עומד למות. על ערש דווי, שורה עליו רוח נבואית והוא קורא לבניו לשמוע מפיו מה צופן העתיד:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם [א].
כאשר הללו נאספים, הוא פונה לבניו בזה אחר זה. הוא מתחיל בראובן. הדברים שהוא אומר, על פניהם לא קשורים עם הכרזתו, שהוא עומד לספר על מה שיקרה באחרית הימים, אלה יש כאן הרבה סיכומים של מאורעות שהתרחשו בעבר:
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז . פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה. [ב]
בדבריו אודות ראובן ובהמשך, יעקב אומר משפטים במיבנה של שירה. מילים גבוהות, דברים סתומים. באופן טבעי יש להניח שבניו היו מלאי סקרנות לשמוע על מה שעתיד להתרחש. אך כבר במשפט הראשון הנוגע לראובן הם שומעים דברים אחרים: ביקורת, תוכחה, דברים שכלל לא נעימים לאוזן. מה יעקב רוצה? לדעת אברבנל הוא מעוניין למנות את ממשיך השושלת. יעקב בוחר ביהודה למנהיג אחריו, ומביא נימוקים לבחירתו. זאת ועוד, הוא גם מביא הנמקות מנוגדות: למה אף אחד מיתר האחים לא ראוי לכתר ההנהגה.
הנה מספר דוגמאות:
ראובן, על אך היותו בכור, הוא בלתי ראוי, ראובן הוא אדם פוחז. זו לא אמירה בעלמא, הוא מביא נימוק קונקרטי לפסילתו וזה המעשה השפל, שהוא עלה על יצועי אביו.
וכך הוא ממשיך מבן אחד לשני עם קביעות ונימוקים, שכל מטרתם לשכנע את השומעים בדבר צדקת טענותיו.
"שמעון ולוי כלי חמס מכורותיהם" יש כאן רמיזה לכך שהם בצעו מעשים לא מוסריים בתקיפתם, בצורה לא מידתית, את בני שכם , לאחר שהללו פגעו בכבודה של דינה, אחותם.
זבולון ישב על חוף הים וכל עיסוקו במסחר ואין לו שום כוונה להנהיג אנשים.
יששכר איש עבודה. וזה כל ענינו "ויהי למס עובד" הכוונה שהוא מעדיף לתת מס במקום להלחם (ע"פ אבן עזרא).
דן "נחש עלי דרך". הנחש – בעל חיים זריז וערמומי. זה טוב אך לא מספיק. יש בעלי חיים אחרים שהם בעלי תכונות עדיפות לאין שיעור, וזאת נראה כאשר יערוך יעקב הקבלה לבעל חיים אחר, כשיציג את הבן הנבחר.
כאמור הבחירה היא ביהודה ואלה דבריו:
יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. [ג]
יש כאן הרבה דברים סתומים, אך הפרשנות- למרות העניין שבה, כמעט מיותרת. צריך להקשיב למנגינה. ללא ספק, רואה יעקב את הנולד ומנבא את מה שעתיד להתרחש. אך תכלית הדברים, על פי גישת אברבנל, היא לא אחרת מאשר לומר לבנים בצורה סדורה ובנימוקים משכנעים מה היא הבחירה של אביהם.
================
מראה מקום
א. בראשית מט, א–ב
ב. בראשית מט, ג
ג. בראשית מט, ח–יב.