פרשת וַיִּקְרָא, חזק חזק ונתחזק, אניטה תמרי, ניסן תשע"ז
"כי ענן ה' על-המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית-ישראל בכל מסעיהם" (שמות כט, לח).
אמירת "חזק חזק ונתחזק" בסוף ספר שמות שונה באופייה מהפעמים האחרות שבהן אנו אומרים מילים אלה. בסיום ספר שמות נלווית מין אנחה "אוף… מתחיל השיממון הגדול של ספר ויקרא"
ואכן, כבר בפסוק השני בפרק א מתחילים החוקים, והחוקים הראשונים הם חוקי הקרבנות. פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות, בתיאורים גרפיים מפורטים של מה עושים בכל שלב, בכל אבר שנכרת, בדם הזורם ובנוצות שדבקו לעור. אנחנו, שרק שלושה ימים קודם לכן עמדנו מול "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות כט, לה) עומדים ובוררים סולת, מערבבים אותה בשמן, מוסיפים מלח. אנחנו זורקים דם על המזבח ומסירים את היותרת מן הכבד.
איך זה קרה לנו? איך הגענו מכל השגב של יציאת מצריים, המעבר בים סוף, המן והשליו, והמשכן ופארו – איך הגענו לפרטי הפרטים של הקרבנות? איך קרה שבכל שבועות האביב היפים נדשדש בנגעי עור ובספחות, בצרעת בקירות הבית, במעשים מיניים אסורים, בבעלי חיים שוסעי פרסה ומעלי גירה, ואפילו בסוגי תספורת? הרי את אשר ראו עינינו על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי!
ספר ויקרא הוא הפתח שלנו אל העולם האמתי. הכרנו את אבותינו ואת אמותינו על כוחם וחולשתם, היינו רעבים, היינו עבדים ועכשיו אנחנו בני חורין.
ומה עושים בני חורין? חיים חיים של חוק וסדר. כשאנחנו דורשים שילדנו יסדרו את החדרים שלהם, לא רק הסדר הגשמי עומד לנגד עינינו. חשוב מזה – הסדר הפנימי, המוסרי. חשוב מערמת הבגדים המסודרת או מהספרים על המדף מה שהם מייצגים – הוקרה שיש לנו בגד ללבוש, כבוד למילה הכתובה, הכרת תודה שיש גג מעל לראשנו. נימוסי שולחן אינם רק איך מחזיקים מזלג – הם חלק מהקיום המשותף של כולנו, ממסורת תרבותית, מחיים בחברה
חוקי ספר ויקרא, משמימים ככל שיהיו, מייצגים משהו גדול יותר. הם מייצגים את עולם הערכים שלנו. רק מתוך הקפדה על הפרטים הקטנים נבנה ביחד חברה חזקה וערכית
חזק חזק ונתחזק