פרשת ויגש: פגישה מפתיעה בספרייה של פוטיפר – מסע אסוציאטיבי | אניטה תמרי, טבת תשפ"א, דצמבר 2020
לפני שנים רבות (כשלספינקס עוד היה אף…) למדתי אגיפטולוגיה. למדנו היסטוריה, למדנו לקרוא ולכתוב הירוגליפים, וגם קראנו הרבה ספרות מצרית. בין הטקסטים הרבים שקראנו היה טקסט ששמו בעברית (קראנו אותו באנגלית) "שיחת המתאבד עם נפשו". הפפירוס אינו שלם אך רוח הדברים ברורה. זהו מונולוג של אדם שקץ בחייו, ואף שנכתב בתקופת השושלת ה-12 (1759-1937 לפנה"ס), המילים כאילו נכתבו היום. האיש מרגיש בודד. קשה לו בחיי המשפחה. הוא חש מנוכר מילדיו. אין לו סיפוק בעבודה. ובקיצור – הוא קץ בחייו. והטקסט הזה, המוכר כל כך עד שהוא בנאלי, ועם זאת כואב ומייסר – הטקסט הזה נכתב לפני שלושת אלפים שנים
הטקסט הזה טלטל אותי כשלמדתי אותו. היו אלה שנות השישים. בתיאטרון הציגו את מחזותיהם של ה Angry Young Men, מחזות של ניכור ומחאה. ברחובות החלו להיראות ההיפים הראשונים, מחאה רכה. מוסיקת הרוק הפכה קשה וזועמת יותר. חשבנו שגילינו את הרע שבעולם, ושהחיים לאחר מלחמות העולם ובצל האיום הגרעיני הם האחראים לו. אבל אצלי, ברקע, הייתה תמיד שיחת המתאבד עם נפשו. אחד הדברים היפים שנתנו לי לימודי הארכיאולוגיה, כמו גם אהבתי לתנ"ך, היא התחושה הברורה שאין חדש תחת השמש. שבכל תקופה ובכל מקום, אם במערה מפויחת, אם בגורד שחקים ואם בבקתת עשב – כולנו כמהים לאותם דברים – לאהבה, לביטחון ולחברה. ובכל פעם ששמעתי אנשים מבכים את מצבנו במאה העשרים, ועכשיו במאה העשרים ואחת, אמרתי בליבי, ואני ממשיכה לומר, גם האיש ההוא במצרים העתיקה הרגיש ככה
וכל השנים האלה חיפשתי את הטקסט. ביקשתיו ולא מצאתיו. כל שזכרתי היה השם בעברית, ובכל מקום שחיפשתי – העליתי חרס. ואני קיוויתי להעלות פפירוס!
והנה, לפני כשנתיים, קראתי את "יוסף במצרים" של תומאס מאן. ובספר, הערב ירד על בית פוטיפר, ולפני שהוא פורש לישון, יושב פוטיפר בספרייתו ומבקש שיוסף יקרא לו משהו. ויוסף מחפש טקסט. האם הערב יקרא סיפור היסטורי על מלחמה? או סיפורי אלים? או טקסט הגותי, דוגמת "שיחת המתאבד עם נפשו"?
וכך, בספרייה של פוטיפר, פגשתי בטקסט שאני נושאת בליבי כבר יובל שנים
וחשבתי על זאת כשקראתי את סיפור הפגישה של יוסף עם אחיו. יש שאנחנו נפרדים וכבר ברגע הפרידה יודעים שזו תהיה פגישתנו האחרונה – אולי כי נפגשנו בטיול, אולי כי עקרנו לארץ אחרת, ואולי בשל חולי. ואולי הפרידה היא מחפץ אהוב שנפל והתנפץ. או מזיכרון של ימים שהיו ולא ישובו. או מריח הסופגנייה במאפייה השכונתית של ילדותינו שהיא עכשיו בוטיק לתכשירי איפור אורגניים. יש שאנחנו נפרדים ומקווים להיפגש – ופתאום לא יכולים, אולי בשל הקורונה שהצרה את צעדינו ומונעת מאתנו להיפגש עם היקרים לנו, אולי כי היומנים שלנו לא מתואמים. יש שאנשים נעלמים מחיינו – חברות שניתקה בלי כל סיבה נראית לעין. ויש, שבכלל לא ציפינו להיפגש. האם ראובן, שמעון, לוי ויהודה ראו בעיניי רוחם פגישה עם השוויצר הקטן בכתונת הפסים? האם דן וגד, זבולון יששכר ונפתלי נשאו עמם את זכר היום ההוא ליד הבור? ובנימין, צעיר האחים ובנה של רחל, האם היה בו געגוע לאח הגדול ממנו?
ואנו נושאים עמנו תמיד משהו שאנחנו מחפשים. כבר מזמן נואשנו מלמצוא אותו, אבל הכמיהה, החסר, הוא חלק מאתנו. געגוע הוא לא רק כאב, הוא גם ערגה, עדינה, כאייל על אפיקי מים. הוא הנקודה הרכה, השברירית שבנו, זו שהיא קצת פגיעה וגם מאוד יפה
לא נפלתי על צווארו של הטקסט ולא נישקתי אותו. אבל נמלאתי שמחה כשהחוט שנעלם לי לפני כל כך הרבה שנים חזר והפך לחלק מאריג חיי