פרשת ויחי: הבחירה באפרים

פרשת ויחי: הבחירה באפרים | עמנואל נשרי, טבת תשפ"א

בפרשה שבעה נושאים:

  1. צוואת יעקב ליוסף להקבר בארץ (מז' כח-לא)
  2. ברכת מנשה ואפרים: כאשר אפרים  הצעיר מקבל את ברכת הבכור (מח, א-כב).
  3. ברכת הבנים, יעקב יודע שימיו קרבים  ומברך את בניו (מט' א-כח).
  4. צוואה ופרידה: פעם שניה מצווה, מבקש יעקב להיקבר בארץ ישראל, הפעם בנוכחות כל בניו (מט, כט-לג).
  5. יעקב זוכה לכבוד מלכים  בהלויתו. יוסף יוצא בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה מלווה בפרשים ובכרכרות, עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון (נ' א-יד).
  6. האחים שביתם ורכושם במצרים חוששים מנקמה "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָני. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב (נ' טו-כא).
  7. צוואת יוסף: יוסף משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. (נ' כב-כו).

אני אתייחס לברכת מנשה ואפרים, ליתר דיוק לבחירה שעשה יעקב באפרים אף על פי שלא היה בכור.
לבכור היה מעמד חשוב בקרב העמים הקדמונים. בקרב העמים השכנים לישראל היה מקובל להקריב לאלים (בעיקר למוֹלֶךְ) את הבכור, אדם או בהמה – כדי לקבל מהם הגנה וברכה.  גם בישראל הקדישו את הבכורות לאלוהים: בכור בהמה טהורה הוקרב לאל (ונאכל על ידי הכוהן או על ידי המקריב); בכור בהמה טמֵאה (במיוחד חמור) ובכור אדם – נפדו בכסף (שמות י"ב 2, 12). "פִּדְיוֹן הבן" הבכור נהוג עד ימינו. סיפורים אחדים במקרא משמרים רמזים להקדשת בן בכור לשירות במקדש, כמו שמואל (שמואל א', א' 11) וכן דוד שהיה הצעיר במשפחתו.

על מעמדו המיוחד של הבכור בקרב אחיו אנו למדים מכמה סיפורים של תקופת האבות: שרה חוששת מעליית קרנו של בן השפחה הבכור ישמעאל. יעקב קנה את הבכורה מאחיו עשו, כדי להיחשב לבכור ולקבל את זכויות הבכור (בראשית כה, לא-לד); הבכור היה זכאי לברכה מיוחדת של אביו;  בן בכור קיבל פי שניים בירושת אביו.
בסיפורים על משפחת האבות היורש או המקבל את מעמד הבכור הוא בדרך כלל דווקא הבן הצעיר ולא הבכור. במקרים אלה מדובר בירושה "רוחנית", מימוש של ייעוד, אשר אינם תלויים בגיל כרונולוגי. יש חוקרים הסבורים שנוהג זה מסתמך על "משפט הצעירה", המוכר מחוקי המזרח הקדמון, אשר נותן זכויות יתר לצעיר. אחרים רואים בכך מגמה של התורה להעביר את הדגש מבחירה על פי סדר הלידה לבחירה בהתאם לכישרונות ולזכויות.

אני מדגיש דווקא את הבחירה בהתאם לכישרונות ולזכויות או אולי כפי שאצטט מדברי דארווין  "השורד בתנאים המשתנים כל הזמן הוא: לא החזק או החכם ביותר אלא המתאים יותר". מהמושג "המתאים ביותר" אפשר באופן טבעי להשליך לתחומים מגוונים ולהאמין שהשם יראה את הדרך או האדם הנכון, או לחכות שהאבולוציה תחליט. יחד עם זה, הכל צפוי והרשות נתונה.