פרשת ויגש, אניטה תמרי
פרשת ויגש היא שיאו של סיפור יוסף. יוסף הוא בן זקונים שקיבל בגד מיוחד שהעיד כאלף עדים "כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ג). לאחר שסיפר להם את חלומותיו גדלו הקנאה והשנאה עד כדי כך שכולם החליטו שצריך להיפטר מהקרצייה הזאת. האחים כולם רצו פשוט להרגו, אבל ראובן, האח הבכור החליט שזהו צעד גדול מדי. במקום להרוג אותו הם מכרו אותו לישמעאלים וגרמו לאביהם לחשוב ש"טרוף טורף יוסף" (לז, לג).
והסיפור כולו דרמה ומתח, עם הפוגה קלה לגילוי עריות שלא מדעת. אבל לאחר ההפוגה חוזר סיפור יוסף. הישמעאלים מביאים אותו למצרים והוא נמכר לעבדות בבית פוטיפר. אשת פוטיפר מטרידה אותו מינית וכיוסף לא נענה לחיזוריה היא תופרת לו תיק והוא נשלח לכלא. את סיפור החלומות וחלונות ההזדמנויות שהם פתחו שמענו וקראנו. יוסף עלה לגדולה, אחיו הגיעו למצרים – ויוסף (לאחר כמה התנכלויות והפחדות) התגלה בפניהם.
הכל דרמטי. הכל גדול וסוער ותיאטרלי. וכשהאחים עומדים לחזור לכנען, יוסף מעמיס עליהם אוצרות ומתנות "כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא" (מה, כ). ואז, כשהם עומדים לצאת לדרך אומר יוסף: "וישלח את אחיו וילכו, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (מה, כד).
המילים האלה כל כך יפות בעיניי, וכל כך משקפות את נפש האדם. לא יעברו שבועות רבים ושוב נקרא על בני ישראל שיוצאים ממצרים. הפעם – לא בברכת המלך אלא בבריחה ממנו, אף כי הם עדיין נושאים אתם רכוש מצרי. הם עוזבים את מצרים לאחר שראו את עשר המכות, עוברים את ים סוף בחרבה, עיניהם ראו יותר נסים מאשר כל אחד מאתנו יכולים לדמיין – והם מתחילים להתלונן.
מי כיוסף מכיר את נפש האדם? אחרי כל המריבות, השנאה, ההיכרות המחודשת, החיבוקים, הנשיקות והמתנות, שלוש מילים קטנות ופשוטות "אל תרגזו בדרך". ללמדנו שלמרות כל הדברים הגדולים שקורים לנו, בתוך תוכנו, נישאר תמיד אנחנו, על כל חולשותינו. וכשאנו קמים בבוקר, וחושבים על היום שלפנינו, ננסה לזכור את דברי יוסף – אל תרגזו בדרך.