פרשת מקץ: שינוי המסורת המשפחתית: אחים ביחד, ולא בן נבחר, גל א. קמינקא
פרשת השבוע—מקץ—היא הפרק השני בסיפור יוסף ואחיו. בפרק הקודם, סיפור השלכת יוסף לבור בגלל קנאתם ושנאתם של אחיו. בפרק הזה, סיפור עלייתו מאותו בור (בירא עמיקתא) לגדולה במצריים (איגרא רמא), ופגישותיו עם אחיו. הפרק מסתיים במתח, כמו בכל פרק דרמה טלויזיוני טוב: האם יסכים יוסף לבקשתו של יהודה לשחרר את בנימין? האם יוסיף להתעלל ולהעניש את אחיו, שעדיין לא זיהו אותו? לנו הקוראים יש את הפריוויליגיה שלא היתה למשתתפים בסיפור התנ"כי: בפרק הבא יבוא סיפור המעשה על סופו, שבו יוסף ואחיו יתאחדו שוב ויהפכו למשפחה שלא היו לפני כן.
הפרק הזה הוא פרק חשוב. בפרק הקודם, האחים (למעט בנימין) כל כך כועסים ומקנאים, שהם כמעט ורוצחים את אחיהם יוסף. יוסף שמעצבן אותם בחלומותיו המתנשאים, ובעובדה שאביהם מעדיף אותו בברור (כתונת הפסים, זוכרים?). הפרק הבא נפתח ביוסף מתוודה על זהותו בפני אחיו, וכולם נופלים זה על צוארו של זה. בפרק הזה קורה השינוי—מאחים שונאים ומפוצלים, למשפחה אחת.
נתחיל בהתחלה: האחים מבקשים להפטר מיוסף, והם יודעים למה. ההסטוריה המשפחתית ידועה להם בוודאי. רב-סבא אברהם העדיף את יצחק ונפטר מישמעאל. סבא יצחק העדיף את יעקב ונפטר מעשו. ברור מה יקרה עכשיו כשאבא יעקב מעדיף את יוסף, לא? די ברור מדוע הם מבקשים להפטר מיוסף.
ובחלקו הראשון של פרק זה, קורה בדיוק מה שהיינו מצפים במשפחה כזו. יוסף מזהה את אחיו, ונזכר בחלומותיו (כך אומר הכתוב), ומבקש להעביר אותם מסכת עינויים שתיתן להם טעימה ממה שעוללו לו. כולל מאסר, כולל סיכונו של בנימין ובריאותו של יעקב, ועוד ועוד. אבל שוב ושוב, ובקצב הולך וגובר במהלך הפרק, יוסף מוצא עצמו בוכה ומתרגש. למרות שהוא מסתיר זאת, ברור לקורא שיוסף הולך ומתקשה לצפות באחיו הסובלים. תחילתו של הפרק הבא צפויה למדי מבחינה זו.
אז מה קורה כאן? מה קורה בפרק שמשנה את דעתו של יוסף, ומביא אותו מחשיבה על מימוש חלומותיו (תרתי משמע) לסליחה ואהבה?
לאחר שיוסף מתנכר לאחיו, שם אותם לשלושה ימים בכלא, ודורש שיציגו בפניו את בנימין, מדברים האחים בינם לבין עצמם, מבלי שהם יודעים שיוסף מבין את דבריהם. האחים מכים על חטא, ומאמינים שתלאותיהם במצרים הינן עונש על מה שעוללו ליוסף. ראובן אף מוסיף: “הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד—ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש". זו הנקודה הראשונה בה נשבר יוסף ופורץ בבכי, למרות שבשלב זה הוא מסתיר זאת מהם. לטעמי, בנקודה זו בסיפור יוסף מבין את הפוטנציאל שהמסורת המשפחתית תשתנה. האחים מביעים חרטה. זו תפנית. יעקב לא מביע חרטה על מה שעולל לעשו. יצחק לא מביא חרטה על מה שקרה לישמעאל אחיו. יש כאן התחלה של שינוי.
בהמשך הפרשה, יוסף דורש מאחיו להביא את בנימין. אולי כי רצה לוודא שלא הרגו את בנה השני של רחל. משבנימין מגיע ונשלח בחזרה, שותל יוסף גביע כסף בכליו, כדי שיהיה לו תרוץ לאסור אותו. זהו מבחן סולידריות לבני יעקב האחרים. האם האם יגנו על בנה הנותר של רחל? יעקב משתמש בבנימין כדי לבחון האם אחיו מתפקדים כמשפחה. ואכן כך קורה. יהודה קם להתחנן על בנימין, ובפרשה הבאה ההמשך ידוע.
כלומר, תחילה יוסף מגלה את החרטה של אחיו—את רגשות האשם שהם סוחבים בתוכם כל אותם השנים. אך בשלב זה אינו מתרצה. הוא מבקש להבין האם בניה של רחל מקובלים בתוכם, או האם הם נחשבים חיצוניים (outsiders), כפי שאכן התייחסו אליו. משעברו את המבחן השני, יוסף מתכוון לגלות את זהותו.
במעשיו אלו, יוסף משנה למעשה את המסורת המשפחתית, שבה תמיד הבן המועדף קיבל את ברכתו של האב על חשבון אחיו. במקום זאת, הברכה מתחלקת בין האחים והם שומרים על סולידריות. בנקודה זו בדיוק נולדים שבטי ישראל ועם ישראל. עם כל הכבוד לשלושה האבות, האמת שיוסף הוא זה שאחראי לשינוי הזה—והוא מתחיל מוויתור ומאהבה.
קשה לנו בימים אלו לשמור על סולידריות עם כל אחינו שבטי ישראל. הרשתות החברתיות, התקשורת מימין ומשמאל, כולם תורמים לצורת ניהול שיח מתלהם, מפריד, אלים, מפצל. אלו משמאל כולם בוגדים. אלו מימין כולם פאשיסטים. והמעבר ביניהם הינו מעבר חד וקל. קשה לנו לפעמים לאהוב את אחינו, שעשו לנו דברים נוראיים (או כך נדמה לנו), או שעושים למדינה שלנו דברים נוראיים (או כך נדמה לנו), או שמבצעים טעויות (או כך נדמה לנו). מי יתן ונלמד מיוסף, שהשכיל לשבור את צורת ההתנהלות של משפחתו, ובכך הפך אותה לעם.
שבת שלום, מלאה אהבה, ויתורים, ועממיות.