פרשת וַיֵּצֵא: התפכחות | אניטה תמרי, כסלו, תש"פ
"ויהי בבוקר, והנה היא לאה" (בראשית כט, 25). חמש מילים קצרות ופשוטות המתארות אכזבה, מפח נפש והתפכחות מחלום האוהב ואהובתו
הפרשה מתחילה בחלום – יעקב חולם על הסולם שרגליו מוצבות על האדמה וראשו נוגע בשמים, ומלאכים עולים ויורדים בו. החלום המופלא אינו רק מראה מרהיב, אלא גם הבטחה מרהיבה – טריטוריה, משפחה ושושלת, ברכה וביטחון. מה עוד אפשר לבקש?
יעקב מתעורר, יוצק שמן על האבן שהייתה מתחת לראשו ושעליה חלם את חלומו, ובוודאי הולך שמח, אולי אפילו שורק ואולי שר, רגליו קלות והוא מרגיש שכל העולם פתוח בפניו. וכשהוא רואה את רחל היפה, כל הכוחות האגורים גואים בו, והוא הולך וגולל את האבן מפי הבאר, "ויַשק" את הצאן "ויִשק" לרחל
כוחו של הסיפור המקראי הוא לא רק במסופר בו אלא בדרך הסיפור, בתמציתיות הגדולה שלו. ביכולת המופלאה, במילים ספורות, לתאר עולם רגשות מלא. יעקב אהב את רחל. הסכים לעבוד שבע שנים כדי שתהיה שלו, "ויהי בבוקר, והנה היא לאה"
מילותיו של ביאליק, בשיר "זוהר", מהדהדות במילים "ויהי בבוקר, והנה היא לאה". ביאליק מתאר בעשרות שורות של שיר את תום הילדות. את האור והברק, את הדמויות הפלאיות, את חומה של השמש ואת קרירותם של המים. ויותר מכל – את החופש, את האפשרויות הבלתי סופיות שהילד רואה בעולם שסביבו. כמו יעקב, שחלם והרגיש שהכל פתוח בפניו. ואז, יום אחד, "הצצתי בחלון – והנה היא חמה". השמש הפכה ממקור של נצנוצים וריצודי אור, ממקור של שעשועי עיניים ותחושות בעור שהשתנו באור, למציאות אחת יוקדת, בלתי מתפשרת, שאין שום פליאה בצדה. חמה
יעקב לא היה תמים. בפרשה הקודמת למדנו כיצד רימה (בסדר, אמא אמרה לו…) את אביו ואת אחיו. אך לאחר החלום, היה, כמו שאומרים היום "כמו חדש". לבו קל. העולם פתוח בפניו ואהבת חייו פשוט הופיעה לנגד עיניו
יעקב כעס, יעקב התווכח ויעקב המשיך ועבד עוד שבע שנים כדי לזכות באישה שאהב. ואף כי נראה ש
וְשִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה –
אַךְ-עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ,
וּבְתוֹךְ בָּבוֹת עֵינַי שָׁמַרְתִּי זִיו אוֹרָהּ;
וּנְעִים חֲלוֹמוֹת חַיַּי בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,
וִיקַר חֶזְיוֹנוֹתַי – מֵעֵינָהּ נִשְׁאָבִים,
וּטְהוֹרִים וְרָוִים וּבְרוּכִים מִמְּקוֹרָהּ.
גם לאחר ההתפכחות וגם לאחר האכזבה – תמיד נשאר משהו בתוך הלב מאותו זוהר ראשוני, וכדי שדרכנו תצלח, גם אם זו לא הדרך שבא חשבנו שנלך, עלינו לנצור אותו בלבנו. עם אותו משהו, עם אותו שבריר קטן של הזוהר שפעם היה כולו שלנו – אנו ממשיכים