פרשת וישב: על קנאה ועל קנאות

פרשת וישב: על קנאה ועל קנאות | מוטי לקסמן, כסלו תש"פ
"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיה"ש ח, ז1).
כשיש אהבה היא חזקה מכל דבר.
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיה"ש ח, ז)

על אהבה נדבר היום.
נתחיל בהיסטוריה, יעקב נולד וגדל מעט: "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (ברא' כה, כח).
יעקב היה אהוב על אמו.
"ורבקה אוהבת את יעקב, אהבת הטוב" (תולדות יצחק על אתר).
יעקב לא רק אהוב הוא גם אוהב: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (ברא' כט, יח1).
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (ברא' כט, כ).
"וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (ברא' כט, ל).
לא רק על אהבה מסופר כאן, אלא גם על עבודה רבת שנים כדי לזכות באהובה.
נהדר, לא?
אדם קיבל אהבה והוא גם משרה אהבה.
והנה יעקב גדל התפתח, והוא מגיע לפרשת השבוע, פרשת וישב ואכן, גם פה:
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (ברא' לז, ג1).
ממש דמות מלאת אהבה.
אבל כאן, בפרשת וישב, האהבה מתבטאת גם בהצהרה, שכולם יידעו: "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בר' לז, ג2).
ואכן כולם רואים, ולא מתלהבים.

פרשת השבוע, פרשת "וַיֵּשֶׁב", למרות שמה המרגיע כביכול, מספרת לנו סיפורים סוערים ומרגשים מאוד.
נחזור בקצרה על עיקרי המסופר: יוסף בנם של יעקב ורחל, חולם חלומות המתקבלים באופן קשה על ידי האחים וגם על ידי האב: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בר' לז, י). יוסף נשלח לראות מה שלום אחיו, אחיו מנצלים את ההזדמנות, ולאחר שרצונם להרגו נדחה על-ידי ראובן, הם מוכרים אותו לשיירה, "לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (בר' לז, כח), לפי עצת יהודה. יוסף מובא למצרים ושם הוא נמכר ל"פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי" (בר' לט, א).
בבית פוטיפר זוכה יוסף לאמון רב: "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בר' לט, ד). הוא מוצא-חן גם בעיני בעלת הבית שמנסה לפתות אותו כדי שישכב איתה. לאחר שיוסף מסרב היא מעלילה עליו שהוא ניסה לאנוס אותה, ובעקבות זאת הוא מושלך לכלא. גם בבית הכלא הוא זוכה לאמון המנהל: "וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה" (בר' לט, כב).
לבית הכלא מושלכים "מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה" (בר' מ, א) על חטא שחטאו נגד פרעה. בלילה אחד שניהם חולמים חלום ויוסף מציע פתרון לכל חלום. כעבור שלושה ימים מתגשמים החלומות, כפי שיוסף פתר: "וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (בר' מ, כא–כב).
בתוך סיפור מרתק זה משולב סיפור נוסף על יהודה ותמר (בר' לח).
מקובל מאוד לעסוק בפרשה זו בחלומות, אנו בחרנו להתייחס לפן אחר, מערכת היחסים במשפחת יעקב.
אנו רואים שמשפחה שהתפתחה, לפחות בחלקה מאהבה: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (בר' כט, יח), הופכת למשפחה בה רוחשים רגשות שנאה המביאים להתנהגות אלימה.
מה מקור רגשות השנאה?
בראשית הפרשה מסופר: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בר' לז, ב).
המקרא אינו מתאר לנו מהי הדיבה שסיפר יוסף. בכל-אופן דיבה אינה מעוררת יחס חיובי, ולמרות זאת אין המקרא מספר על גינוי, ביקורת או התייחסות שלילית להתנהגות זו.
לעומת-זאת, בהמשך מסופר "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בר' לז, ג). התייחסות זו מעלה מיד תגובת-נגד-זועמת-מאוד מצד האחים: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בר' לז, ד). ולאחר שיוסף מספר להם על חלומותיו, כתוב במקרא: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (בר' לז, יא).
שנאת האחים מוסברת על-ידי קנאתם ביוסף בשל היחס המועדף לו הוא זוכה מצד האב, ובשל חלומות הגדולה של יוסף.
ואין זה מפליא שקנאה מביאה לשנאה. כבר בתחילת חומש בראשית אנו קוראים על קנאת קין בהבל אחיו: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בר' ד, ד–ה); קנאה הגוררת את קין לרצוח את הבל אחיו.
ומדוע עלולה קנאה לעורר שנאה ואלימות?
קנאה היא, בהרבה מקרים, ביטוי לצרות-עין ולהרגשת קיפוח ואי-שוויון. כלומר כאשר אדם אינו מרוצה מהמצב בו הוא נמצא ומהתנאים בהם הוא חי, בהשוואה למצב ולתנאים בהם חיים אחרים.
במצב זה עומדות בפני האדם לפחות שלוש אפשרויות:
א. לקבל את הפער כנתון שאינו נתפס כפגם, ולכן אין מה לעשות כדי לשנותו.
ב. לראות בפער אתגר ומניע מדרבן לפעילות לצמצומו.
ג. לשקוע ברגשות קנאה ושנאה ובעקבותיהם נקיטה באלימות.
אחי יוסף נקטו, כאמור, בדרך השלישית, ואנו יכולים לתאר לעצמנו את הסבל שעבר יוסף, וגם יעקב בעקבות זאת.
במילים אחרות, "כְּתֹנֶת פַּסִּים", ושני חלומות, עוררו פעילות אלימה ביותר עד אפשרות של רצח.
האם בחיי יומיום אנו לא נתקלים במצב דומה, מצב אשר בו קנאה מעוררת שנאה ואלימות?
לפני שנתייחס לכך, ברצוני לדון בקצרה גם במושג קרוב, במושג "קַנָּאוּת".
בעולם, וגם באזור שלנו, יש לא מעט ביטויים של קנאות דתית ואידיאולוגית שמפילה קורבנות רבים.
השאלה שננסה להתמודד אתה היא מה הוא היחס במקרא ל"קַנָּאוּת"?
אמנם אין דיון ישיר בתופעה, אבל ניתן להסיק מסיפורים שונים.
ראשית, ישנם שני סיפורים בהם המקרא רואה, לכאורה, בחיוב פעילות בעקבות "קַנָּאוּת".
א. מעשה פנחס, ההורג, לעיני כל את "זִמְרִי בֶּן סָלוּא" ואת בת זוגו "הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר" המפגינים בפרהסיה את נשואי התערובת (במדבר כה).
פנחס זוכה בשל כך לגמול: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יג). המעניין הוא שבחלק מתגובת אלוהים למעשה מופיע הביטוי: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב). האם אין בכך הסתייגות מפורשת מהאלימות? (קצר המצע הנוכחי מלדון בכך, בכל-אופן המעונין יוכל למצוא דיון מפורט בסוגיה זו בספר: ליאון שלף, עשבים שוטים בגן עדן, תל אביב 2002, עמודים 69–70, 82, 84–85).
ב. הסיפור על הרג נביאי שקר על הכרמל בידי אליהו (מל"א יח–יט).
לאחר ההרג ובריחת אליהו למדבר, הוא חוזר פעמיים על אמירתו "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מל"א יט, י, יד), בתשובה לשאלת האל: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" (מל"א יט, ט, יג). אין בדברי האל שבח למעשה אליהו, להיפך אלוהים מתגלה אליו באופן הפחות אלים שיכול להיות: "וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א יט, יא–יב). אלוהים שמופיע ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" הוא אלוהים שמעודד אלימות שנובעת מקנאות?
יתר על-כן, בין אפיוני האלוהים, האפיון "ה’ קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא" (שמות לד, יד), מופיע רק כאשר אלוהים מזהיר את העם בענישה על חטאים שחטאו.
גם במשפחת יעקב מסופר על מקרה של קנאות, כוונתי לפרשה הקודמת, לסיפור דינה ושכם (בר' לד). בסיפור זה שמעון ולוי מתגברים בערמה על אנשי ושכם והורגים את כל הגברים. תפיסות פרשניות מסוימות מתארות את מעשה שמעון ולוי כביטוי לקנאות לטוהר עם ישראל. אבל יעקב האב בצוואתו, מגנה בחריפות רבה את המעשה: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בר' מט, ה–ז).
במילים אחרות, קשה למצוא במקרא תמיכה לאלימות מתוך קנאות!!!
ומה אנו יכולים להסיק מפרשה זו?
א. עד כמה שאפשר, להימנע מפעילות היכולה לעורר קנאה.
ב. אפשר לנתב קנאה שמתעוררת גם להתנהגות לא אלימה.
ג. קנאות, לא חשוב בשם-מה, היא מגונה, כי אין שום ערך שהוא מעל לקדושת חיי אדם, וכל אדם נברא בצלם אלוהים!!!

דילוג לתוכן