פרשת מקץ: חלומות מתגשמ‏ות ‏

פרשת מקץ: חלומות מתגשמ‏ות | סאם ליימן-ווילציג, כסלו-טבת תש"פ

ישנם שני מקרים של חלומות – ושניהם מתגשמים בסופו של דבר: האחים של יוסף משתחווים ליוסף (שאינם מכירים אותו בהיותו ב״תחפושת״ המִשְנֶה לפרעה) ושבע שנות בצורת אכן מגיעות אחרי שבע שנות שפע. אולם, מבחינה מהותית אחת קיים הבדל משמעותי בין שני הסיפורים – עם מוסר השכל לעידן שלנו.
כאשר פרעה מתרשם עמוקות מפיענוח חלומותיו ע״י יוסף, הוא מאפשר ליוסף לעשות משהו בנידון. ומה עושה יוסף? מכריז על איגור כל עודף הגידולים בשבע השנים הראשונות (הבאות) כדי לשרוד את שבע שנות המחסור שיבואו אחריהן. מבחינה אחת, זהו מהלך מרשים ביותר: מדובר במקרה הראשון בתורה של תכנון מושכל לקראת העתיד ע״י הממשל המפעיל מדיניות ציבורית שקולה. ברם, מבחינה אחרת יש בה בעייתיות.
מהי הבעיה? על אף שבאותה תקופה הבינו שיש להיערך לעתיד, אנשי העולם העתיק לא האמינו שיש בידי האדם (או למנהיגות המדינית) את היכולת לשנות את העתיד. לא יוסף ולא כל אחד אחר העלה בדעתו שניתן להשפיע על תהליכים בטבע (למשל, לשנות את שיטת השקיית השדות כדי שיהיה מספיק מים אפילו אם הגשמים לא ירדו). לכן, למרות המדיניות של יוסף, התוצאה הייתה עגומה במידה גדולה לאוכלוסיית מצרים, שהרי בסופו של דבר האיכרים המצרים אכן שרדו אבל גם הפכו לנתינים כלכליים של פרעה – עבדים למחצה.
אותו דבר אינו קורה בסיפור של יוסף ואחיו: אכן בסופו של דבר החלומות שלו התגשמו, אבל הפעם לא בגלל איזשהו ״גורל״ אלא כתוצאה מפעולות אקטיביות של יוסף (התרגילים שהוא מפעיל על האחים: ״מרגלים אתם…״ והכספים שמחביא בשק של בנימין) וגם פעולות יזומות של האחים עצמם (שמעון מתנדב להישאר במצרים; יהודה מתחנן שיוסף ייקח אותו בשבי במקום בנימין). בסיפור הזה, שסופו משמח את כולם – לעומת הסיפור הפחות משמח של הבצורת במצרים ו״עבדות״ המצרים לפרעה – מוסר השכל לנו בעידן העכשווי.
אם כבר אנו רואים את הנולד, עלינו להיכנס לתוכו באופן פעיל ולא לשבת בחיבוק ידיים, או לכל היותר להתכונן כדי לשרוד את התקופה הרעה ולקוות לסוף טוב. נהפוך הוא, עלינו להיכנס בעובי הקורה ולעשות מעשים כדי למנוע את הסוף המר. בעידן העכשווי, זהו מסר חשוב במיוחד בכל הקשור לכדור הארץ – זיהום, התחממות, הכחדת מינים – ומה עלול לקרות לו בעשרות השנים הבאות אם לא נשנה את התנהגותנו (כפי שבני יעקב שינו את התנהגותם בסופו של דבר).
במלים פשוטות, על האנושות לפעול אקטיבית כדי שלא נגיע כולנו ל״מִקֵץ״ אכזרי על האדמה היחידה שיש לנו: כדור הארץ.