פרשת וַיֵּשֶׁב, עובד דבורה, כסלו, תשע"ח
בתחילת הפרשה אנו מתוודעים לדמות יוצאת הדופן של יוסף. ילד מפונק, שחצן, מאוהב בעצמו:
וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו (בראשית לז:ו).
גם אנחנו הקוראים מרגישים חוסר נוחות עם דברי יוסף. זה באמת לא יאה במקומותינו לומר דברים כאלה על עצמנו. בא לנו "לסתום לו את הפה הגדול". האחים שהסיפור באופן די ברור מתייחס אליהם, הוצפו בכעס נורא. ובעקבות זעמם, הם הלכו צעד גדול מדי לכל הדעות והחליטו "לסתום לו את הפה" בדיוק כמו שזה נשמע.
וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה—בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (בראשית לז:לג).
בנקודה זו, הסיפור יכול היה להסתיים במותו הטראגי של יוסף ובעקבות זאת, הסיפור היה מציף סוגיות של רגשי אשמה, הרהורי חרטה, חיפוש אשמים, נסיבות מקלות וכן הלאה. אך כאן ישנה התערבות אלוהית. יוסף מוצא מן הבור, נמכר לשיירת סוחרים ישמעאלים ומגיע למצריים, שם מתגלה חוכמתו והוא הופך להיות משנה למלך והשאר היסטוריה.
אני רוצה להתייחס לסיפור של יוסף הצעיר כאל סיפור בעל מסר חינוכי. אנחנו: אחים, הורים, מורים ואחרים, מאוד קשה לנו להתמודד עם ילדים מבריקים, יוצאי דופן, מחוננים [א]. ילדים כאלה בלא מעט מקרים מרבים לדבר, מצליחים בכל דבר, ואולי חלק גדול מהזמן יש להם חיוך מרוח על הפנים. מנגד אנחנו רוצים קצת שקט בסביבה הקרובה לנו. אנחנו מעבירים מסר לילד המחונן, בין שהוא מילולי ובין שהוא בשפת הגוף: "שירגיע"!
אם נתייחס לרגשות אלה במחשבה שנייה ובצורה שכלתנית, תתעורר השאלה המתבקשת: האם אנחנו רוצים לחנך את הילד המבריק, כך שיהיה מעין "פודל" שירַצה את סביבתו, או להעצים נער מחונן, שיהיה בוגר פורץ דרך, על ידי כך שנתייחס אליו ברוח, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". [ב]
מראה מקום
[א] לקריאה נוספת- אליס מילר: הדרמה של הילד המחונן.
[ב] משלי כב, ו