פרשת וירא: התגלות בצעדים זהירים

פרשת וירא: התגלות בצעדים זהירים | סאם ליימן-ווילציג, חשוון תשפ"ג

בפרשת השבוע הקודמת (לך לך) אנו מוצאים את ה׳ מגלה את עצמו לאברם באור כשדים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב, א-ג).

אולם, ממש בתחילת פרשת השבוע שלנו, וירא, אנו קוראים:

וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי–הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד….  אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ…. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם–לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (יז, א, ד, ה, ז).

כלומר, יש כאן התגלות שנייה של האלוהים לאברם. מה פשר העניין?

התשובה: בפעם הראשונה, הגילוי של האלוהים הינו כאדון על אברם המצווה אותו; בפעם השנייה מדובר כבר בגילוי הרבה יותר אינטימי, כלומר של בעל ברית. במלים אחרות, לפני שנכנסים ל״ברית נצחית״ עם מישהו/מישהי, חייבים קודם לבחון אותו היטב. בואו נראה כיצד זה מתבטא בתורה.

בפרשת ״לך לך״, האלוהים מצווה את אברם לקחת על עצמו מסע ארוך, מייגע, וייתכן (באותם זמנים) די מסוכן. ואכן, אברם עמד במשימה. אך יש לשים לב, שהדבר היחיד שה׳ מבטיח לאברם הוא שאברם יהיה לגוי גדול. כלומר, אברם יקבל ״פרס״ גשמי, ללא התחייבות מצדו.

ברם, בפרשת וירא, המצב שונה. אחרי שאברם מגיע לכנען ומתמודד בהצלחה עם כמה אתגרים (פרעה במצרים, מניעת ריב בין הרועים שלו והרועים של לוט וכו׳) האלוהים מבין ש״יש עם מי לעשות עסק״ – ורק אז נכנס האלוהים לברית עולמים עם אברהם (שימו לב, לתוספת האות ה״ לשמו).

המעניין הוא, שזהו ״דפוס עבודה״ בשאר התנ״ך בכל הקשור לאיתור בן/בת זוג או מישהו שניתן לסמוך עליו. למשל, עֶבֶד אברהם קודם בוחן את רבקה לפני שהוא מחליט שהיא מתאימה ליצחק; כך גם יעקב שגלל את האבן מהבאר כדי שרחל תוכל להשקות את הצאן שלה; ושוב, ציפורה (יחד עם שש אחיותיה) רואה את הגבורה של משה מול הרועים האחרים על יד הבאר; יהושע אינו נבחר להיות יורשו של משה עד אשר הוא מוכיח את נאמנותו לאלוהים בסיפור המרגלים; וכן הלאה.

מוסר השכל: בכל קשר בין-אישי – וגם כנראה, בין אדם לאלוהים – ״לא קופצים למים״ מיידית! הזולת יכול להיות נאה, חזק, ואפילו חכם, אולם ״קבלות״ לזוגיות לחיים או למנהיגות על עַם שלֵם יש לתת רק אחרי מעשים מוכחים. בפרשת לך לך פגשנו אדם טוב (אברם); בפרשת השבוע וירא אנו פוגשים אדם בעל סגולה גדולה (אברהם). עכשיו הוא ראוי להיות המייסד לא רק של ״גוי״ אלא של עם ישראל לדורותיו.