פרשת וילך: פותחים את דלתות בית המדרש | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ"ו
בין כסה לעשור, בשבת הראשונה של השנה קראנו את המצווה האחרונה בתורה, לפי ספירתו של ספר החינוך, שמבין את הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא:יט) כצווי "לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו – שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כַּתְּבוֹ בידו הרי זה משבח… ומעלה עליו הכתוב כאלו קִבְּלוֹ מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתוב בשבילו…" בעל ספר החינוך ממשיך ומדגיש שני טעמים למצווה: שבני אדם מייחסים חשיבות רבה יותר לדברים שהם מכינים בעצמם וכדי שהתורה תהיה נגישה לכל אחד, שתימַצֵא בכל בית. לכן מי שירש ספר תורה אך ידו משגת לכתוב או לקנות אחד משלו אמור להשאיל אחד מן העותקים למי שידו אינו משגת.
התורה מסתיימת והשנה מתחילה עם דגש על נגישות התורה ועל החשיבות של לימוד פעיל ושיתוף חברי. ואין – לדעתי – דבר מתאים יותר.
אנחנו נמצאים לא רק בין יום הדין ויום הכפרה והסליחה אלא גם, לפי התורה שבעל פה, בין מתן תורה הראשון והשני. בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים האל התגלה בהר סיני, בקֹלֹת וּבְרָקִים, עָנָן כָּבֵד וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד. לאחר מכן, משה עלה ההרה כדי לקבל לידיו את לוחות הברית. כאשר הוא בושש לחזור חלשה דעת העם, אהרון נענה לצרכי השעה ויצר עגל מסכה. למראה המחולות סביב העגל, משה שיבר את הלוחות שנכתבו באצבע אלוהים. כמסופר בפרקי דר' אליעזר, אותו היום היה שבעה עשר בתמוז. הברית בין האל והעם כמעט ונפרמה. אחרי עונש כבד והשתדלותו של משה, האל התרצה, ובראשון לחודש השישי (המוכר לנו בשם "אלול"), משה פסל לוחות חדשים ושוב עלה על ההר לקול שופר. בתום ארבעים יום נוספים, בעשור לחודש השביעי משה ירד עם הלוחות השניים, פרי שיתוף פעולה בין האל ובינו. יום כיפור הוא יום מתן תורה השני.
בין היתר, קולות השופר בראש השנה, נועדו להנכיח את זיכרון ההתגלות,[1] כמפורש בקטע מבוא לסדר שופרות, אחד הטקסטים העתיקים במחזור, מתחיל: "אַתָּה נִגְלֵֽיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶֽךָ עַל עַם קָדְשֶׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם" ומסיים "בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵֽיתָ וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָֽעְתָּ" ומצטט שלושה פסוקים מתיאור ההתגלות בספר שמות. ראש השנה אינו "יום השנה" למתן תורה אלא הכנה להזדמנות שניה (שלישית, רביעית….) לקבלתה המחודשת ביום כיפור.
בשנתיים אחרונות עברנו טלטלה חזקה, מעיין חורבן, פיזי לחלק מעַמנו ונפשי לרבים מאוד מאתנו. קשה (לי לפחות) להביט קדימה עם תקווה ודמיון לימים טובים יותר אבל כן אסתכן ואומר שאם העתיד של עם ישראל כישות ייחודית ומדינת ישראל כמדינה יהודית – במהות ולא רק כהכרזה – חשוב לנו, נצטרך לבסס את הבנייה המחודשת על המקורות וערכים של המסורת, כפי שעשה ר' יוחנן בן-זכאי ביבנה לאחר חורבן בית שני. אחרי בן-זכאי, עברה הנהגת בית המדרש לרבן גמליאל, שמיין תלמידים עתידיים בקפדנות. ביום בו הרבנים הדיחו אותו מן הנשיאות (הסיבות לא חשובות כרגע), הנשיא החדש ר' אלעזר בן עזריה שינה את תנאי הקבלה ומאות תלמידים חדשים נוספו לבית המדרש, מכל שכבות החברה. הפתיחות הועילה והגמרא (בבלי ברכות כח:א) מדווחת כי באותו היום כל השאלות הפתוחות שהיו תלויות ועומדות בסדר היום נפתרו.
השתתפות רחבה בתלמוד תורה, ללמוד וללמד, היא המפתח להמשכנו כעם. פתיחת הדלתות לרווחה כדי להכיל עמדות רבות וניסיון חיים רחב ככל שאפשר מחזקת ומעמיקה את התורה. הקהילה מציעה הזדמנויות רבות ללמוד, כולם מוזמנים.
אם לא עכשיו אימתי?
[1] ראה הרב נתן לאופר, Rendezvous with God
—