ראש השנה: עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור | מיכל פרם-כהן, תשרי תשפ"ו
בספר "עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא" מציג פרופ' אלכסנדר אבן-חן ממכון שכטר פרשנויות שונות לעקדת יצחק. בהקדמה לספרו כותב אבן-חן:
התרבות היהודית בנויה כתרבות פרשנית שבמרכזה עומדת התורה, הנתפסת כמשקפת את הרצון האלוהי להתגלות. דור אחר דור מנסה עם ישראל לחשוף את הסוד האלוהי שבתורה. אופייה הפרשני של המסורת היהודית מקנה לה דינמיות ומאפשר את המיזוג המופלא והבלתי אפשרי, לכאורה, של חידוש ורציפות. דור אחר דור מתפרשת התורה בדרכים שונות ואין לדבר סוף.[1]
כל מסורת משקפת תפיסה ייחודית משלה לעקדת יצחק.
בחסידות אשכנז הפכה עקדת יצחק למציאות, כאשר מספר רב של "עקדות יצחק" התממשו בפועל בעמק הריין. קהילות גרמניה סבלו פרעות קשות במהלך מסעי הצלב, ועל רקע זה התפתחה התפיסה לפיה הסבל העובר על היהודים בקהילות אלו הוא ניסיון. כפי שאברהם עמד במבחן היה על חסידי אשכנז לעמוד בניסיון ולהוכיח את עוצמת יראת השמיים שלהם.
הרמב"ם, שהושפע מן הפילוסופיה הרציונלית של אריסטו, הצביע על תפקידה המרכזי של הבנת בן אנוש את הקול האלוהי, המתגלה אליו באמצעות חוויה נבואית. לגישתו אין כוונת הכתוב שאלוהים פנה לאברהם בצורה ישירה וניסה אותו, אלא מדובר ברצון אלוהים כפי שאברהם הבין אותו. בתחילת סיפור העקדה הבין אברהם את רצון ה' בדרך אחת – שעליו להקריב את בנו ובסופו של הסיפור הבין את רצון ה' בדרך שונה – שאלוהים אינו חפץ בקורבנות אדם. הרמב"ם העמיד את שמיעת קולו של המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" בדרגה הגבוהה ביותר של הנבואה שאליה הגיע אברהם.
דון יצחק אברבנאל, מנהיגם של גולי ספרד, הצביע גם כן על הקשר בין גירוש האדם מגן העדן לבין עקדת יצחק. לדעתו, יש בכוחה של עקדת יצחק לכפר על מה שנפגם בעקבות חטא זה. במובן זה עקדת יצחק נושאת אופי משיחי, שכן תיקון חטא אדם הראשון הוא תחילתו של המסע הרוחני לחזרה לגן העדן.
הרב שמשון רפאל (רש"ר) הירש טען כי העקדה משקפת מאורע רוחני המתרחש בנפשו של אברהם. הוא מקריב את חייו הקודמים, את כל אשר האמין בו עד כה. מעתה הוא יבין בצורה אחרת את רצונותיו של אלוהים ואת תפקידו במימוש רצונות אלה. הוא הופך בעצמו לכלי בידי אלוהים.
לתפיסת הרב קוק, אלוהים מעמיד את אברהם בניסיון כדי להביאו לשאיפה להשתחרר מכל הכבלים האנושיים, הן באופן מודע והן באופן בלתי מודע. אברהם נדרש להתנתק מכל קשריו ויחסיו עם העולם הזה על מנת להוציא לאור ההוויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשגב, הטמון וגנוז בנשמתו הגדולה. על אברהם להגיע לדרגת זיכוך נפשי מושלם, לרמה כלילת שלמות של טוהר אשר תאפשר לו לקשר בין השמים לבין הארץ.
ואילו אברהם יהושע השל גרס שאברהם עמד במבחן פעמיים. בפעם הראשונה כשנדרש על ידי אלוהים להקריב את יצחק ובפעם השנייה כשהמלאך קרא אליו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". אברהם נדרש כאן להקריב קורבן נוסף: לוותר על ההזדמנות לממש את הקורבן העילאי שלשמו יצא.
—
[1] אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, עורכת: מיה ברתל, תל-אביב: משכל, 2006, עמ' 11.
–