פרשת ויקהל: שבת בעולם מושבת – אחרי הסגרים של קורונה | הרבה גייל שוסטר בוסקילה, אדר תשפ"א
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵלֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃ לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת ׃ (שמות פרק לה:א-ג)
בזמן הסגר הראשון של מגפת הקורונה היה לי קשה להבדיל בין ששת ימי המעשה לבין "שבת שבתון". אם המדינה מושבתת ואני בפנסיה, איך אפשר להבדיל את יום השבת? החלטות קשות וחשובות בהחלט. כמובן אני לא "שומרת שבת" אורתודוקסית אבל בכל אופן שמרתי שבת בזה שלא עבדתי או עשיתי מלאכה. מפני שחלק מהזמן היה אסור לצאת מהבית, נאלצתי להתרגל למציאות הכפויה ולא הייתי חופשיה להגדיר חלק מהפעילויות שלי.
תמיד הדלקתי נרות שבת אבל השנה בסגר הראשון הם היו יותר חשובים לי מאשר בעבר. אני מדליקה נרות שבת בפמוט ישן, ובעיניי לא הכי יפה. קיבלתי את הפמוט שלי מבת דודה אהובה של אבא שלי. היא ירשה אותו מסבתא שלה – סבתא-רבתא שלי. סבתא-רבתא שלי, פלורנס (פראה חסאה בידיש) הייתה אישה שומרת שבת כל חייה. היא נולדה בשנת 1864 וגדלה בארצות הברית ונפטרה ב-1951, שנה לפני שנולדתי.
המקור של הפמוט לא ידוע אבל התחלתי להרהר עליו כי הוא נראה לי כאות ברורה ומובהקת לשבת וגם לחג מבודדים. ערב אחד עלתה בי המחשבה שסבתא פלורנס עברה את מגפת השפעת הספרדית הגדולה ב-1918 וכמובן שרדה. היו כל כך הרבה משברים בחייה שהתביישתי קצת ברגשי המסכנות שלי. אף פעם לא דיברו על המגפה או על המלחמות של המאה ה-20. אבל תמיד סיפרו לנו על המשבר הכלכלי של שנות ה-30, כשהמשפחה איבדה הכל – ושוב, היא שרדה.
האור שהפמוט מפיץ הופכת אותו לרמה אחרת של חפץ או סתם קישוט. הפמוט והאור משכו אותי ואפילו העבירו אותי מהסגר המכביד אל חופש פסיכולוגי משחרר.
ולבסוף כל ההרהורים האלה הזכירו לי את הכותרת של ספר נהדר של יהודית קציר, מגדלורים של יבשה. הדמויות של קציר מתמודדות עם קשיים שונים בחייהן שמאפשרים או דוחפים אותן לחיות "חיים חדשים".
אני מקווה שהשבת תמשיך לשמור עלינו ושנפגש ביחד כקהילה בקרוב ובבריאות.